לאורך כל הסדרה ישנה ביקורת סמויה של המספר, שמרחף מלמעלה ויודע הכל.
אנחנו שומעים אותו לא פעם בדעות שנאמרות דווקא בפיהם של השחקנים השוליים, העממיים, המוגחכים אשר מגולמים למשל על ידי דמותה העממית של הדודה סנאם המצחיקה והפקחית, והעובד המסור של המשפחה, אקיף, התמים, הילדותי, שכביכול לא מבין מה קורה סביבו.
כולם מתייחסים אליהם בחוסר כבוד, מזלזלים וצועקים עלייהם, אבל דווקא הם אלה שרואים את המציאות במצבים מסוימים טוב יותר מכל השאר וכפי שהיא באמת.
הדודה סנאם בכלל לא מבינה את הפרידה בין סורייה לפארוק, ואומרת בינה לבין עצמה בפליאה, הם כל כך אוהבים אחד את השני, אז בשביל מה כל הסבל הבכי והדמעות האלו?! ממש בזבוז!!
כאילו אומרת לנו, החיים מאוד פשוטים ואנחנו אלה שהופכים אותם למסובכים ומורכבים. כמה שזה נכון!
דוגמה נוספת לדמות המספר יודע הכל מתרחשת בנסיעה לפראג, בה מלווה אקיף את פארוק בחיפושים שלו אחרי סורייה שברחה, וכשהם נתקלים בתקרית עם המשטרה המקומית דווקא אקיף הוא זה שיודע לדבר כמה משפטים באנגלית קלוקלת, והידע שלו גובר על הידע של פארוק איש העסקים, שלא דובר מילה אחת באנגלית.
זהו מצב ששם את פארוק במצב לא כל כך מחמיא, בכפר שבו הוא חי הוא כל יכול, אך מחוצה לו הוא תלוש וחסר אונים. ועוד באותה הנסיעה מי שמוכיח אותו על ההתנהגות חסרת הרסן שלו הוא אקיף כשהוא אומר לו ״הלו, תתעורר, אנחנו בפראג! זאת עיר עם חוקים, זה לא ה״לול״ שאנחנו חיים בו..״
משפט חכם שיש בו ביקורת על משפחת בוראן, על חוסר מערכת החוקים והכללים בעיירה בורסה שבה הם חיים שבו המשפחה עושה ככל העולה על רוחה, משפט שמאיר ומשליך הלאה כרמז מקדם לבאות.
חלק חמישי ואחרון (לבינתיים)- יעלה לבלוג מחר 🤗
