• עמוד הבית
  • אודות
  • צרו קשר
  • לפי נושא
    • אמהות וסבתאות
    • זוגיות
    • אופנה ולייפסטייל
    • דרך ארץ
    • תרבות
    • משפחה
    • הגיגים
מופעל על ידי Blogger.
facebook instagram Email

״החיים עצמם״ על-פי מטיקה

לאורך כל הסדרה ישנה ביקורת סמויה של המספר, שמרחף מלמעלה ויודע הכל.
אנחנו שומעים אותו לא פעם בדעות שנאמרות דווקא בפיהם של השחקנים השוליים, העממיים, המוגחכים אשר מגולמים למשל על ידי דמותה העממית של הדודה סנאם המצחיקה והפקחית, והעובד המסור של המשפחה, אקיף, התמים, הילדותי, שכביכול לא מבין מה קורה סביבו.

כולם מתייחסים אליהם בחוסר כבוד, מזלזלים וצועקים עלייהם, אבל דווקא הם אלה שרואים את המציאות במצבים מסוימים טוב יותר מכל השאר וכפי שהיא באמת.

הדודה סנאם בכלל לא מבינה את הפרידה בין סורייה לפארוק, ואומרת בינה לבין עצמה בפליאה, הם כל כך אוהבים אחד את השני, אז בשביל מה כל הסבל הבכי והדמעות האלו?! ממש בזבוז!!
כאילו אומרת לנו, החיים  מאוד פשוטים ואנחנו אלה שהופכים אותם למסובכים ומורכבים. כמה שזה נכון!

דוגמה נוספת  לדמות המספר יודע הכל מתרחשת בנסיעה לפראג, בה מלווה אקיף את פארוק בחיפושים שלו אחרי סורייה שברחה, וכשהם נתקלים בתקרית עם המשטרה המקומית דווקא אקיף הוא זה שיודע לדבר כמה משפטים באנגלית קלוקלת, והידע שלו גובר על הידע של פארוק איש העסקים, שלא דובר מילה אחת באנגלית.

זהו מצב ששם את פארוק במצב לא כל כך מחמיא, בכפר שבו הוא חי הוא כל יכול, אך מחוצה לו הוא תלוש וחסר אונים. ועוד באותה הנסיעה מי שמוכיח אותו על ההתנהגות חסרת הרסן שלו הוא אקיף כשהוא אומר לו  ״הלו, תתעורר, אנחנו בפראג! זאת עיר עם חוקים, זה לא ה״לול״ שאנחנו חיים בו..״

משפט חכם שיש בו ביקורת על משפחת בוראן, על חוסר מערכת החוקים והכללים בעיירה בורסה שבה הם חיים שבו המשפחה עושה ככל העולה על רוחה, משפט שמאיר ומשליך הלאה כרמז מקדם לבאות.

חלק חמישי ואחרון (לבינתיים)- יעלה לבלוג מחר 🤗


Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות

בשלב הזה, אני נהנת לראות את הסדרה ולנתח אותה כסיפור.
אז כן, יש את סיפור האהבה היפה בין סורייה לפארוק שהוא עמוד השדרה, הנרטיב, שמסופר לאורכה של כל הסדרה. אליו מתווספים סיפורים נוספים של כל דמות ודמות במשפחה והסובבים אותה, כל אחד עם סיפור החיים המורכב שלו, וכולם שזורים זה בזה.

ההתפתחות של הדמויות וקורותיהן כמו בחיים, הם מעוררי מחשבה ומעלים אפשרות לשיח. כן, למרות שזאת טלנובלה.

יש בסדרה מספר רב של דמויות עגולות ומתפתחות ואנו עדים לשינוי שחל בהם. כמו למשל הדודה סנאם שהיא פקחית ושנונה, מעיזה ושובבה, שהופכת לאט לאט מברווז פשוט לברבור יפה. ויש את המשרתת בדואה שמגלה לעולם שיש מעמד של אדונים, ויש מעמד של משרתים, אבל אם את רוצה את יכולה לפרוץ את הגבולות, ובעזרת לימודים והכרה ביכולות שלך- השמיים הם הגבול.

הסדרה שמה בפוקוס את השינויים שעוברת החברה בטורקיה כסימבול למקומות דומים בעולם, שינויים בין מעמדות, בין גברים ונשים ובין הכפר או העיירה הקטנה מול העיר הגדולה.

ויש דמויות שטוחות שנשארות במקום, לא מתפתחות ולא מפתיעות, אבל הכל זה לבנתיים כי אני רק בתחילת הסדרה.

העלילה מתפתחת כמו בכל סיפור טוב עקב נקודות מפנה רבות שנובעות מתקשורת לקויה בין בני המשפחה והסובבים אותם שיוצרת ריבים, סודות, שקרים ותככים בדיוק כמו במציאות. מלחמות אגו, שליטה וכוחניות שמלמדים אותנו שוב ושוב שאם אנחנו רוצים לקבל תובנות מהסדרה- הן בהחלט נמצאות!
לומדים מה מקומה של האמת, הישירות והשקיפות בחיינו, וכמה שלשון הרע לא מדבר אלי!!


Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
״איזו אמא רעה״, אמרה לי חברתי, ״מתערבת בחיים של הילדים שלה, שתלטנית, תככנית..״
״היא לא רעה״, השבתי לה, ״זה נכון, היא אישה שתלטנית וגאה שגדלה לתוך החיים האלה. אין בחייה מקום לרגש, אבל היא מונעת רק מתוך רצון לשמור ולגונן על ילדיה, ויש לה מטרה אחת שלמענה היא חיה וזאת המשפחה שלה.״
״ידעתי שתזדהי איתה״, היא עונה לי.
״האמת,״ אני אומרת לחברתי, ״אני מקנאה בה. תחשבי איפה נמצאת אמא לארבעה בנים, אלמנה, בגיל שלה, בימינו אנו?״


בדרך כלל חיה לה בבדידות, בביתה או בבית אבות שהבנים שלה הכניסו אותה אליו, כדי שיהיה להם שקט והם יוכלו לחיות את חייהם הרחק ממנה. לפעמים חלק מהבנים אפילו לא חיים בארץ, כי הם בעמק הסיליקון מגשימים את עצמם, ובמקרה הטוב מתקשרים אליה פעם בשבוע, ומדי פעם באים לבקר אותה. וזה במידה והיא ביחסים טובים עם הכלות שלהם.
עצובה הבדידות הזאת, כמה אמהות כאלה אני מכירה.


ואילו אסמה סולטאן,
אישה חזקה,
חיה לה את חייה באחוזה גדולה,
מוקפת בבנים שאוהבים, דואגים ומכבדים אותה, וחיים איתה בבית שרק הולך ומתמלא בכלות ובנכדים מכל הכיוונים. איזה חיים מעניינים יש לה, כמה עבודה מחכה לה. אין לה רגע אחד של שעמום, ולא תראי אותה אף פעם שוכבת בשקט במיטה או חולה. היא כל הזמן בעשייה והראש שלה כל הזמן עובד. אחת כזאת לא צריכה למלא תשבצים או לעשות סודוקו, לה אלצהיימר לא יהיה, כי יש לה כל הזמן מטרות ויעדים להשיג!


אז נכון היא מגזימה וקיצונית מאוד בהתנהגות שלה, אבל בכל זאת, היא מצליחה להעביר להם את הערכים שבהם היא מאמינה, כי בלי זה אין משפחה״.

המשכתי לכתוב על הכלה מאיסטנבול, ויש עוד 2 חלקים שיעלו בבלוג ביום ראשון וביום שני, אז מוזמנים לחזור לקרוא!


Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
עכשיו הגיע תורי לכתוב על הכלה היפה סורייה מאיסטנבול.
כמו טיפות גשם ראשונות, הגיעו אליי השמועות אחת אחרי השנייה, שאני חייבת לצפות בסדרת טלנובלה חדשה שסוחפת את הלב והנשמה, יחד עם ההמלצה שיש לקחת פסק זמן מקריאה, עבודה, סבתאות וכל עשייה אחרת, ולפנות מספר שבועות לצפייה ממושכת, כי אי אפשר להפסיק.

סירבתי בנימוס. אף פעם לא צפיתי בסדרות בויוה, ואני משאירה לי את הפאן הזה אולי כאשר אהיה בת 80 פלוס… אבל כשחברתי הטובה שמכירה אותי כבר קרוב לארבעים שנה אמרה לי,
״את חייבת לצפות בסדרה, כי זו לא סתם סדרה. את תאהבי, את חייבת!!!״
אז חייבת.

צפיתי בפרק אחד, ובעוד פרק, ועדיין לא הבנתי במה מדובר.
מבטים ממושכים, מוסיקת רקע נוגעת ללב, הכל מוכר, והכל צפוי... הגיבור מתאהב בגיבורה, שעוד לא יודעת שהיא תתאהב בו, והוא בטוח בעצמו- כי הוא בחור נאה, עשיר ויהיר שרגיל שעל פיו ישק דבר, ממש סיפור סינדרלה.

״זה לא מדבר אלי״, אמרתי לחברתי.
״חכי שתגיעי לפרק 30 אז העלילה ממש מתחילה״.
אז המשכתי עד לפרק 30, אבל עדיין לא הבנתי על מה כל הרעש, חוץ מזה שהאמא שם עצבנה אותי, אבל ממש!
״חכי שתגיעי לפרק 50, אז את ממש תתמכרי״ המשיכה לשכנע אותי.

אז  לאט לאט ,הגעתי לפרק 50 ואני מודה-
שמאוד חיכיתי לרגע שפארוק יתאחד שוב עם סורייה,
לא ייתכן שהאהבה הזאת לא תתממש!
סורייה היפייפיה ופארוק החתיך,
ואהבה כל-כך נוגעת ללב,
כמו שהיינו צעירים,
הכל או לא כלום,
כמו בסרטים.

מה צריך יותר מזה לימות החורף??
חלק שני עם מחשבות נוספות על הסדרה- יעלה לבלוג מחר!


Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
לפני כחודש הגעתי לכנס שהתקיים במיאמי כחברה בקרן של קהילת נשים הפועלת למען קידום והעצמת נשים בחברה הישראלית, שהגרעין שלה נוסד על ידי נשים יהודיות אמריקאיות. אחת לשנתיים אנחנו הישראליות, מוזמנות למפגש עם האמריקאיות שמארחות אותנו לשבוע ימים של הרצאות, סיורים, שיחות ,טיולים והכרות מעמיקה.

וכך היה שבערב שישי התארחתי בביתה של מארחת מקומית. המארחת ביקשה שנערוך סבב היכרות בינינו, וכך כל אחת מאיתנו הציגה את עצמה.
כשהגיע תורה של המארחת, היא הציגה את עצמה כמתנדבת בקרן, ישראלית לשעבר, שנישאה ליהודי אמריקאי. יש לה שני ילדים, בת אחת, שכיום בת 39, ובן נוסף בן 35. שניהם לא נשואים מתוך בחירה, ושניהם גם החליטו מתוך בחירה שלא להביא ילדים לעולם. היא סיימה את דבריה, ואנחנו המשכנו בסבב שלנו.

בהמשך הארוחה כשהתחילו להתקיים שיחות אישיות יותר, הרגשתי בנוח לשאול אותה איך היא חיה עם ההחלטה הזאת, ששני ילדיה החליטו שלא להביא ילדים לעולם.
״מה אני יכולה לעשות״ היא ענתה לי, ״אני קרובה לילדיי ויש בינינו קשר טוב, חם ופתוח, ואם אדבר על הנושא הזה, זה יעכיר את האווירה בינינו. ואם אביע את דעתי, הם יכעסו עליי. מה יצא לי מזה  שאמרר את חייהם, מה זה יתן לי?! להפך הם יתרחקו ממני ולא ירצו לבוא ולבקר או להיות איתנו בקשר, אז אני מקבלת אותם כפי שהם! למדתי לשתוק ולא לדבר על התסכול והאכזבה שלי״ ענתה האם.

״הסיבה שאני לא רוצה להביא ילדים לעולם הזה..״ הסבירה הבת כשהסבב הגיעה אליה, ״..היא שאנו חיים בעולם אכזרי. בני אדם הם אגואיסטים, יש מלחמות, רוע ועוני בעולם, ואני לא מעוניינת להביא ילדים לעולם כזה״.

הבטתי באם כשבתה דיברה וראיתי את עיניה העצובות, או אולי רק לי מעיני הסבתא שבי, הן נראו עצובות.
אמא ובת, ביחסי חברות קרובים. האם המחיר ליחסים נורמליים בין הילדים להוריהם, הוא  לעיתים קרובות מחיר השתיקה? איך באמת מקבלים את הבחירה הזאת וחיים איתה?
אני מודעת לתופעה שכיום יש נשים וגברים לא מעטים בישראל, שקיבלו את ההחלטה שלא להביא ילדים, וכל אחד ממניעיו הוא.

הרגשתי עצב גדול והפניתי את השאלה לעצמי, איך הייתי נוהגת במקרה הזה אם חלילה אחד מילדיי היה מקבל החלטה כזאת? האם הייתי מציקה לו? ממררת את חייו? מאיימת? ואולי מעדיפה שלא לראות אותו יותר?? או שגם אני הייתי מקבלת אותו עם הדרך בה בחר איך לחיות את חייו, כי אלו הם ילדיי לטוב ולרע, ואלו החיים שלהם והבחירות שלהם.

אני מאמינה שיש הבדל גדול בדרך שאתה מחנך את ילדייך לחיות את חייהם לפי שיקול הדעת שלהם, כשהמוטו שמוביל אותם בחיים הוא שהם עושים רק את מה שהם מאמינים בו, ושאף אחד לא יתערב ויחליט בשבילם, כולל ההורים שלהם, לבין הדרך בה אתה מחנך אותם להיות אנשים עצמאיים ונאמנים לדרכם, אבל בהחלט כן לקחת בחשבון את העובדה שיש להם הורים ומשפחה, ושלהחלטות הגורליות שלהם יש השפעה והשלכה על הסובבים אותם.

כהורים אנו משתדלים לתת לילדינו את הטוב ביותר. אנו רוצים לאפשר להם להגשים את כל המאווים והחלומות שלהם, ואנחנו רוצים שהם יהיו שמחים ומאושרים בחייהם!
ויחד עם זאת, אני מאמינה שחשוב לחנך את ילדינו להתחשבות בצרכים מיוחדים שחשובים גם לנו, ולחברה בה הם חיים, ולא להפוך אותם לבני אדם שרואים רק את עצמם.

והשאלה החשובה היא, עד מתי? איפה עובר הגבול? מתי הילד שלנו הופך לעצמאי, ומתי הוא נשאר הילד של הוריו? מתי צריך לשתוק ומתי מותר וחשוב שנדבר? האם עלינו לחנך אותם רק לעצמאות והגשמה עצמית, או להעביר להם את מהות הנושא שאנו חוליה בשרשרת הבן דורית ויש להתחשב בכך? ובמיוחד בשרשרת היהודית.

אני לא יודעת איך הייתי נוהגת בעצמי, כי הנושא קרוב כל כך לליבי, והאישה הזאת הולכת איתי מאז אותו מפגש. בתחילה היה בי כעס גדול על שני ילדיה, איך הם עושים לה את זה? איך הם מונעים ממנה את העונג הגדול הזה של להיות סבתא לנכדים?
אבל אני יודעת שאסור לי לשפוט אותם, כי אני לא יודעת מה הם עברו, כיצד חונכו, איזה דרך הם עברו בחייהם, ומה באמת גרם לשני אחים במשפחה אחת לקבל את אותה החלטה גורלית שהם קיבלו.

אני רק יודעת שאני בהחלט הייתי אדם אחר אם אחד מילדיי היה בוחר בדרך זו.
ואני תוהה, ולא יודעת אם היו בי הכוחות להמשיך להאיר להם פנים, לחבק ולנשק מכל הלב השבור, ולקבל אותם כפי שהם. או מתוך חוסר ברירה ומתוך אהבה וכאב גדול, בדיוק כמו אותה אם, הייתי עוטה גם אני מסכה יפה על פניי, מחייכת בזיוף אל האהובים שלי, שאותם אני כל כך אוהבת, ומראה להם שהכל בסדר, ואנו ממשיכים כאילו לא נפל דבר בחיינו..

באמת שאני לא יודעת, וטוב שכך!


Share
Tweet
Pin
Share
1 תגובות
Newer Posts
Older Posts

About me

About Meנעים מאוד. אני מטיקה, בת 60.
אני אישה, אמא, אחות, בת,
סבתא, מחנכת, כותבת, חברה.

Follow Me

  • facebook
  • instagram
  • pinterest

״אפשר אחרת״ - הספר שלי

Facebook

Blog Archive

  • יוני 2019 (4)
  • אפריל 2019 (2)
  • מרץ 2019 (3)
  • פברואר 2019 (5)
  • ינואר 2019 (5)
  • דצמבר 2018 (7)

Created with by ThemeXpose