הכלה מאיסטנבול - חלק 2
״איזו אמא רעה״, אמרה לי חברתי, ״מתערבת בחיים של הילדים שלה, שתלטנית, תככנית..״
״היא לא רעה״, השבתי לה, ״זה נכון, היא אישה שתלטנית וגאה שגדלה לתוך החיים האלה. אין בחייה מקום לרגש, אבל היא מונעת רק מתוך רצון לשמור ולגונן על ילדיה, ויש לה מטרה אחת שלמענה היא חיה וזאת המשפחה שלה.״
״ידעתי שתזדהי איתה״, היא עונה לי.
״האמת,״ אני אומרת לחברתי, ״אני מקנאה בה. תחשבי איפה נמצאת אמא לארבעה בנים, אלמנה, בגיל שלה, בימינו אנו?״
בדרך כלל חיה לה בבדידות, בביתה או בבית אבות שהבנים שלה הכניסו אותה אליו, כדי שיהיה להם שקט והם יוכלו לחיות את חייהם הרחק ממנה. לפעמים חלק מהבנים אפילו לא חיים בארץ, כי הם בעמק הסיליקון מגשימים את עצמם, ובמקרה הטוב מתקשרים אליה פעם בשבוע, ומדי פעם באים לבקר אותה. וזה במידה והיא ביחסים טובים עם הכלות שלהם.
עצובה הבדידות הזאת, כמה אמהות כאלה אני מכירה.
ואילו אסמה סולטאן,
אישה חזקה,
חיה לה את חייה באחוזה גדולה,
מוקפת בבנים שאוהבים, דואגים ומכבדים אותה, וחיים איתה בבית שרק הולך ומתמלא בכלות ובנכדים מכל הכיוונים. איזה חיים מעניינים יש לה, כמה עבודה מחכה לה. אין לה רגע אחד של שעמום, ולא תראי אותה אף פעם שוכבת בשקט במיטה או חולה. היא כל הזמן בעשייה והראש שלה כל הזמן עובד. אחת כזאת לא צריכה למלא תשבצים או לעשות סודוקו, לה אלצהיימר לא יהיה, כי יש לה כל הזמן מטרות ויעדים להשיג!
אז נכון היא מגזימה וקיצונית מאוד בהתנהגות שלה, אבל בכל זאת, היא מצליחה להעביר להם את הערכים שבהם היא מאמינה, כי בלי זה אין משפחה״.
המשכתי לכתוב על הכלה מאיסטנבול, ויש עוד 2 חלקים שיעלו בבלוג ביום ראשון וביום שני, אז מוזמנים לחזור לקרוא!
0 תגובות