• עמוד הבית
  • אודות
  • צרו קשר
  • לפי נושא
    • אמהות וסבתאות
    • זוגיות
    • אופנה ולייפסטייל
    • דרך ארץ
    • תרבות
    • משפחה
    • הגיגים
מופעל על ידי Blogger.
facebook instagram Email

״החיים עצמם״ על-פי מטיקה

באחד מימי רביעי בחודש אפריל, התקשרה אליי בתי והודיעה לי: ״אמא, בלאגן!״

״מה קרה?״ אני שואלת, ״לאדם יש אבעבועות רוח! אחד הילדים בגן של אדם, שאמו לא מחסנת את ילדיה כעיקרון, חלה באבעבועות רוח, והדביק חצי מהגן במחלה המעצבנת הזאת שנראית כמו מחלה מימי הביניים. את לא מבינה מה הולך בגן!״
Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
במקום בו נפשנו היו עוד משפחות ישראליות. 
גם הם בחרו להנות מחופשה משפחתית כמונו, ואכן רוב המשפחות הישראליות התנהגו בכבוד למקום וגילו התחשבות בשאר האורחים.

חוץ מקבוצה אחת גדולה, חברים ובני משפחה, שגרמו לביחד המשפחתי שלנו להפוך לביחד לאומי. 

אחרי ארוחת הבוקר פניתי לחפש מיטת שיזוף שנמצאת על החוף מול החדר שלי אלא שלא מצאתי אף מיטת שיזוף פנויה. על כל המיטות הונחו חפצים ונראה שמישהו עשה פה עבודה טובה. 

אחרי מספר דקות הגיעה קבוצה של כעשרים בני משפחה וחברים שהתיישבה על כסאות הנוח שאותם מישהו דאג לשמור להם.

זאת הייתה השתלטות מוחלטת על כל הכסאות לאורך כל השבוע בו שהינו במקום, ואיך אחד מהדודים שם אמר? ״במקום לקנות לי דירה בפריז או בלונדון, אני מגיע לכאן כל שנה לאותו מקום, וכאילו קניתי לי את הוילה הזאת כמקום הנופש שלי!״

אם הוא קנה את הבעלות על המקום, אז זה שלו והוא מתנהג בהתאם.

אז כל שאר הנופשים בסביבתם אמורים לנדוד ולחפש כסאות במקומות מרוחקים יותר. תופעה זו חזרה על עצמה בכל יום במשך כל השבוע.

איך היה אפשר לנהוג אחרת אם קצת התחשבות באחרים? להשאיר כסאות לשאר האורחים שנמצאים פיזית בדיוק בקרבתך, ואם אתם רוצים להיות ביחד, אז לא לוקחים גם כסא לכל ילד, אפשר רק למבוגרים, ולחלוק עם הילדים שבכלל לא זקוקים לכסאות כי הם כל הזמן בתנועה בחוף.

הרגשנו בבית. את הקבוצה הזו של כעשרים איש גם שומעים ורואים, הם נחמדים וכיף להם הביחד.
עד כדי כך שכשהם רוצים לשמוע מוסיקה, הם משתפים את כל הנופשים בשמחה, וכולם מאזינים בעל כורחם למוסיקת עולם לשירים של אייל גולן ועומר אדם למשך שעות. 

ואני, שאוהבת גם את המוסיקה המזרחית ואין לי שום דבר נגד, רק מרגישה לא נוח עם העובדה שהמוסיקה משתלטת לה על המקום, וההולנדים, האיטלקיים והאנגלים שבאו לנוח בשקט המדהים הזה, נאלצים לשמוע מוסיקה כי לקבוצת ישראלים בא לעשות שמח ״וכי זאת מוסיקה שכולם מתים עליה בכל העולם״, לפי דברי אחד מהאבות שהסביר לבן שלו.

אני מודעת לכך שבשני הפוסטים האלו על החופשה שלנו התייחסתי לשני נושאים, אבל רק בגלל שכך היו פני הדברים בחופשה הזאת, החופשה המשפחתית שחברה לחופשה הלאומית.

אני אוהבת חופשות משפחתיות, ואין לי בעיה לפגוש ישראלים שיודעים גם לעשות שמח, ויודעים להיות ביחד ולדאוג לצרכים אחד של השני.

ויחד עם זאת, אנחנו חייבים ללמוד לסגל לעצמנו את ראיית האחר במקום בו אנחנו נמצאים, ולגלות התחשבות והבנה באחרים שנמצאים יחד איתנו במרחב הפומבי.
Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
אני אוהבת חופשות משפחתיות!
אני אוהבת לתכנן אותן, אוהבת לחכות להן וכשהן מגיעות אני מאושרת.

לקום כל בוקר ולראות כל המשפחה ביחד, הילדים והנכדים לצידי. לאכול איתם ארוחת בוקר, צהריים וערב, להיות איתם בבריכה ובים, להטביל את הקטנה בפעם הראשונה במי הבריכה ולראות אותה משתוללת מהתגלית החדשה ומגלה את נפלאות העולם, לשמוע אותם צוחקים ונהנים.

לבנות איתם ארמונות בחול ולהמציא משחקים יצירתיים עם ענפים ועלים שנשרו מהעצים, לאסוף צדפים מיוחדים, ולהמציא סיפורים כאילו ואנחנו בממלכה רחוקה, הקטנה היא הנסיכה כפי שהיא אוהבת להיות, והגדול הוא הפיראט שמגיע להציל אותה.

ובערב, לעזור לקלח ולהרדים אותם, ואז יש מעט זמן לעצמי, ואני כבר מחכה ליום הבא לפגוש אותם שוב, כדי שוב לחבק ולנשק ולחוות איתם שוב את היום.

כן, חופשה משפחתית, אני אוהבת!
כולם ביחד, צפוף, 24/7, הגדולים מצליחים לדבר מידי פעם, לצחוק, להשחיל משפט פה ושם, להיזכר בחופשות כשהם היו ילדים קטנים, ולהבין את מחזוריות החיים ש- הנה, אנחנו עושים עכשיו את אותם הדברים עם הנכדים ובכל זאת, זה אחרת.

עבורי ועבור בעלי זאת לא חופשה של בטן גב או שינה עם יקיצה טבעית, אנחנו כל הזמן מופעלים ופעילים, עובדה, הבאתי איתי שני ספרים והצלחתי לקרוא שני עמודים. שנת צהריים בכלל לא קיימת, כי מנסים ליהנות מכל מה שהמקום מציע עם הקטנים.

אבל- כל רגע שווה!
אני כבר יודעת שהרגעים הנפלאים האלה חולפים, והקטנים גדלים מהר וכל עוד הם קוראים לי סבתא בואי, או סבתא תאכלי אותי, או מזמינים אותי לשחק איתם ,אני איתם!


Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות

בדף הראשון בספר ״אפשר אחרת״ אנחנו מתוודעים לדמויות ילדים שעשויות מפלסטלינה. יש שם לכל ילד וילדה, שם שנתנו לו הוריו או אביו או אימו, וכל ילד נראה אחרת, כמו בחיים.

יש ילדה גבוהה ויש ילד נמוך, יש ילד עם שיער שחור ויש עם שיער צהוב או שיער אדום. יש ילדה עם נמשים על הפנים ויש ילדה עם  שיער חלק או מתולתל. יש ילד רזה ויש ילד שמן, יש ילד עם עור בהיר ויש עם עור שחום. כולם שונים אחד מהשני, אך יחד עם זאת יש משהו אחד שמשותף לכולם,
שכל ילד הוא אחד יחיד ומיוחד!
Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
האוכל בבית ילדותי היה מרכז החיים, הכל סבב סביבו. ואני מדברת על שנות השישים, כשעוד לא היו ממש מסעדות בארץ, ולא היה מגוון של פירות וירקות, ובוודאי שלא שפע של תבלינים, כמו שיש היום, מלבד מלח ופלפל.

אבי, שעבר את המלחמה ושרד אותה, וידע מהי תחושת רעב אמיתית למשך ימים וחודשים רבים, היה נוהג לפלוט מדי פעם בשיחות שהיו לנו, שאי אפשר להסביר בכלל במילים מהי התחושה שהבטן מקרקרת ימים שלמים ואין מה לאכול!

לכן, אצלנו בבית היה חשוב שהמקרר תמיד יהיה מלא בכל טוב, שלא יחסר לנו דבר, ולנושא האוכל הוקדשה תשומת לב רבה, יותר מכל נושא אחר. אהבו אותנו ללא תנאים, כפי שאנחנו, לא ביקשו שנהייה מצטיינות בלימודים ולא בולטות בחוגים, וסמכו עלינו מאוד, ידעתי והרגשתי את זה.

אבל, לאבי היה חשוב יותר מכל שנאכל טוב ובריא. הוא האמין שאוכל טוב יגרום לנו להיות בריאות ומאושרות וזה כל מה שהיה חשוב לו.

האוכל היה מרכז הבית גם בשל העובדה שאבי היה בשלן מוכשר בצורה יוצאת דופן. בזמנים שגברים שפים לא היו באופנה, הוא היה יותר מבשלן מעולה, הוא היה מלא תשוקה לאוכל, הוא חי את הנושא כמו אומן שחי ונושם את אומנותו, בתקופה שגברים לא היו נכנסים למטבח כי זה היה מקומה של האישה, עקרת הבית.. לא שמעו אז על שפים גברים בעלי שם כפי ששומעים היום, שנחשבים לסלבים ויש להם תוכניות בטלוויזיה. אילו חי אבי היום אני בטוחה שהיה משתווה לחיים כהן או אייל שני ביצירתיות ובמעוף שהיו בו.

ובגלל שנושא האוכל היה קרוב לליבו, הוא הקדיש לכך תשומת לב רבה, קרא ולמד את הנושא, וידע אילו ויטמינים יש בכל ירק ופרי, ואת כל אבות המזון, מה מזין, מה בריא, ומה מרפא את הגוף והנפש. מעולם לא היו קופסאות שימורים בבית, ולא אוכל עם צבעי מאכל, עוד הרבה לפני כל המחקרים שיידעו אותנו על כל הסכנות הקיימות באוכל מעובד ומשומר.

מדי שבוע, כשהגיע יום רביעי, כבר היה מתכנן את המתכונים למאכלים העתידיים לארוחת השבת. ביום חמישי היה סוגר את הרשימה, וביום שישי היה נוסע לשוק בתל אביב, בוחר את הירקות והפירות המתאימים לארוחה, בוחן בקפידה את הדגים הטריים שהיה מסתכל להם בעיניים ויודע את האמת, בודק את הבשר ויודע אם הוא טרי לפי הצבע, קונה גבינות טובות, ומשם היה עולה על אוטובוס ומגיע הישר הביתה שמח וטוב לב.

ואז, היה מגיע הרגע הגדול בו היה נכנס למטבח הקטן, חוגר סינר ומתחיל לקצוץ ולחתוך, להקפיץ, לטעום ולתבל, ולהרכיב את ארוחת יום שישי למשפחה בת חמש הנפשות.

וכך, אחרי מספר שעות של עבודה אינטנסיבית, היינו עומדות שלוש הבנות ומתבוננות בשולחן הערוך כאשר לפנינו נפרשה קשת של מעדנים שונים, והכל ידי אומן. טעימים, ססגוניים ומדוייקים כל כך, והיינו מוקסמות.
לאט לאט הדירה אימי את רגלה מן המטבח, כי אי אפשר היה להתחרות מול אבא, וכי היה ברור שאנו הילדות העדפנו את האוכל הטעים והמענג של אבא על פני האוכל החיוור של אמא.

בשבת בבוקר התהליך היה חוזר על עצמו כשאבא היה קם מוקדם בבוקר כדי להכין לנו את ארוחת הבוקר. בזיכרון שלי צרובים הניחוחות החמים והנפלאים שהם טעמי הילדות שלי, ושלריחם הייתי מתעוררת ומנסה כשאני עדיין במיטה החמה, לנחש במה אבא יפתיע אותנו היום.

אבא תמיד דאג לחדש ולגוון במאכליו. עבורו זאת הייתה הבעת אהבה כלפינו, שאולי היה קשה לו להראות בצורה אחרת, כמו חיבוק או נשיקה כי הוא היה אדם סגור וביישן שלא ידע להראות כל כך את הרגשות שלו, כי כך חונך. אבל ידענו שאנחנו יקרות ואהובות כי הוא עבד קשה כדי לפרנס את המשפחה, ואת הזמן הפנוי שהיה לו הוא הקדיש לבישול שכל כך אהב ועשה אותו עבורנו.

כבת בכורה במשפחה, אהבתי להיות איתו במטבח ולראות איך הוא מנצח על המלאכה, לשוחח איתו וללמוד ממנו את אומנות הבישול, וגם לגלות עד כמה הוא היה משתנה כשהוא היה עובד במטבח. כל כולו שם, מנותק מכל העולם, רק הוא והתבשילים. הרגשתי מאוד קרובה לאבא ברגעי הקסם האלו שהיו שייכים לאב ולבתו והיה לי מאוד כיף.

כשהגעתי לגיל ההתבגרות וכל כך רציתי לשמור על גזרה חטובה, מאוד השתדלתי שלא להתפתות אחרי האוכל הטעים שאבא הכין, ולעיתים אף כעסתי שהוא לא מתחשב ומכין אוכל טעים שאי אפשר לעמוד בפניו, אבל בחרתי שלא לומר לו מילה כי לא רציתי לפגוע בו. לכן הייתי אוכלת ומתייסרת בשבת, ובשאר ימות השבוע מנסה לשמור על מה שאני מכניסה לפה.

את האהבה שלי לבישול ירשתי בימים האלו במטבח עם אבא. הבנתי את חשיבות האוכל כגורם מלכד במשפחה,  וכך כשהפכתי אני לראש שבט במשפחה שלי, ניסיתי לחקות את אבי בבישוליו.

אבא נעלם מחיינו בגיל צעיר והשאיר חלל גדול במשפחה שלנו והמון געגועים אליו ולאוכל שהכין כדי לפנק אותנו. מתוך הזיכרון ניסיתי לדלות דרך הטעמים הריחות והשיחות בבית בו גדלתי, את כל  ההרכבים של המנות, המתכונים וסודות הבישול שלמדתי ממנו. אם זה בממולאים שהיה להם טעם גן עדן, בדגים עם הרוטב הלבן המיוחד שהמציא, סלט השעועית הלבנה שלא אוכלים בשום מקום אחר בעולם, הבורקסים עם החצילים או התרד שנימוחים בפה ורק רוצים עוד ועוד, הבשר שמבושל שעות עם שורשים וירקות שהריח שלהם היה מתפזר בכל הבניין ומתערבב עם עוגת הסולת החמה או הקדאיף המושלם.

בכל פעם שאני נכנסת למטבח וחוגרת את הסינר, אני נזכרת באבי, רואה אותו חותך, ממליח, מטגן. שומעת אותו  שר בשפתו, נהנה כל כך להכין לנו את המאכלים הנפלאים שבהם הוא שם את כל אהבתו כדי להגיע ללב של בנותיו. ואולי זה היה התבלין העיקרי שגרם למטעמים שהכין לנו להיות כל כך טעימים ומיוחדים, כי באוכל מעשי ידיו הוא כן ידע לשים את כל מה שחש כלפינו ולא יכול היה להביע במילים ובאופנים אחרים. ואנחנו ידענו והרגשנו זאת בכל ביס וביס, ובכל מבט דואג של אבא ששהה על פנינו, רואה אותנו נהנות ומאושרות בשעה שאכלנו, צחקנו והתפעלנו ביחד סביב השולחן הקטן במטבח, מהאוכל שהכין לנו במו ידיו, ליבו ונשמתו.


חג שמח אבא, מתגעגעת!


Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
הבחירות אשר מתקיימות השבוע וכל קמפיין הבחירות שנעשה בחודשים האחרונים, העלו בי זכרונות אישיים מהילדות שלי ברמת גן.


עתליה ואני היינו שכנות מהיום שנולדנו. גרנו דלת מול דלת, היינו תינוקות בנות אותו גיל, היינו יחד באותו הגן, ואחר כך ביחד בבית ספר יסודי, ובהמשך גם באותו תיכון.

גרנו ברמת גן ברחוב קטן בבית בן שלוש קומות, שישה דיירים ממוצא אשכנזי, ושישה דיירים ממוצא מזרחי ספרדי. שם למדתי את המנהג שבין השעה 2-4 חייבים לשמור על השקט, כי זאת שעת השלאפשטונדה.

גרנו בקומה השלישית והאחרונה, בדירה קטנה, אבא, אמא ושלוש בנות, ומולנו התגוררו השכנים שהיו נאים בעינינו, אבא אמא ובת יחידה. בצד אחד משפחה ממוצא ספרדי, וממול משפחה ממוצא אשכנזי. החברות בינינו, הייתה הדבר היחיד שחיבר בין שתי המשפחות, שלא מצאו שום מכנה משותף אחר לצערי, לשכנות טובה.



עתליה אהבה לבוא אלינו, לשחק איתנו, לאכול אצלנו ולבלות איתנו. ביחד היינו כמו ארבע אחיות, והמשפחה שלי קיבלה אותה בחום ובאהבה רבה.

ההורים שלה לא כל-כך התלהבו מהקשר בינינו, אולי בשל העובדה שביתם אהבה לשהות אצלנו הרבה, אבל בעיקר בגלל המוצא העדתי שהשתייכנו אליו. כן, זה היה שם, וגם נאמר בקול רם. זה היה נוכח בבניין שבו גרתי, והמצב הגיע לכדי ריבים ווויכוחים עד כדי נתק מוחלט והתעלמות, וההורים של עתליה אסרו עליה להיכנס אלינו הביתה.

זה היה מוזר לנו כילדות צעירות שכן רצו להיות ביחד, לא הבנו במה אנחנו אשמות, ולמה אנחנו משלמות מחיר לבעיה שיש לגדולים בינם לבין עצמם?!


ומאחר שלא קיבלנו את המצב שנכפה עלינו מצאנו דרכים  יצירתיות להיפגש. קבענו מקומות מפגש מחוץ לבית, משם צעדנו ביחד לבית הספר ובחזרה, והתגנבנו אחת לביתה של השנייה כשההורים לא היו בבית וכך שמרנו על החברות ביננו. כשבגרנו חלקנו את חוויות גיל הנעורים אחת עם השנייה, וכל זה רחוק מעיניהם של הוריה שעדיין לא ראו את החברות שלנו בעין יפה.

יום אחד שמעתי מעבר לקיר צעקות, חברתי עתליה רבה עם הוריה. זה היה ריב קשה, והיא הטיחה בהם דברים לא נעימים ועשתה זאת באומץ רב. אני זוכרת איך אמרה להם את מה שהיא מרגישה, ומה היא חושבת על הדעות שלהם, ועד היום אני זוכרת אותה אומרת להם בכאב ״אתם לא תגידו לי יותר עם מי כן להתראות ועם מי לא, אתם לא תגידו לי יותר עם מי להתחבר ועם מי לצאת, ואם ארצה לצאת עם גבר ממוצא מזרחי- אז אני אצא איתו מבלי לשאול אתכם!״
כמה חודשים לאחר מכן עזבו שכנינו את דירתם ועזבו את השכונה.

עם  סיום מבחני הבגרות התגייסנו שתיינו לשירות בצה״ל, ודאגנו לשמור על קשר למרות הריחוק, כך שהחברות ביננו נשמרה למרות שלא נפגשנו יום יום כמו בעבר.


יום אחד עתליה התקשרה אליי ובישרה לי שהכירה בחור מקסים. היא שיתפה אותי בשמחה שלה, סיפרה לי שהם מאוהבים, ואף הודיעה לי ״הוא יהיה  בעלי!״ והוסיפה, ״יש לו משפחה שמחה וחמה כמו המשפחה שלך, שבזכותה הבנתי איזו משפחה אני רוצה שתהיה לי. ורוצה לשמוע מה? הוא ממוצא מרוקאי!״

אז כן, עתליה חברתי הפולניה, עמדה על דעתה והתחתנה עם המרוקאי שלה! הם נשואים באושר עד היום, ויש להם שלושה ילדים יפים ומוצלחים, ומשפחה מקסימה ושמחה כמו שהיא רצתה. והיא לא היחידה, יש כל כך הרבה משפחות מעורבות ואין נפלא מזה.

לצערי, הזמן עשה את שלו, ושנים שאנחנו לא בקשר, אבל אני זוכרת היטב את התקופה הזאת שהטביעה בי את חותמה חזק כל כך. מדובר על שנות השישים והשבעים אחרי שהורינו הגיעו ארצה לאחר שסבלו בארץ מוצאם בגלל היותם יהודים, והגיעו לכאן כדי לקבל התחלה חדשה.

חמישים שנה אחרי זה, כאילו שום דבר לא השתנה, והשד העדתי עולה בכל פעם מחדש, אם על ידי שר או חבר כנסת כזה או אחר, שמעלה את הנושא כאג׳נדה חברתית כדי לגעת בנקודה רגישה, ולסחוף קולות בבחירות הקרובות לראשות הממשלה.

זה כל כך עצוב ומאכזב שדברים לא משתנים, ואין מנהיגים ראויים שעומדים בראש ומכוונים לאחדות, להרמוניה ולאהבה בין כל היהודים שהחיים והגורל כאן בארץ ישראל הקטנה שלנו מאחדים אותם למשפחה אחת גדולה, ושכולנו מחויבים אחד לשני. למה לא קם עדיין המנהיג שידע לדבר על הביחד, האחדות, ההרמוניה והשלום בינינו?  


אשמח מאוד להצביע לאחד כזה בבחירות השבוע, ואני מקווה שכל מי שייבחר ידע לאחות את הקרעים ולאחד קודם כל אותנו, שיהיה לנו בהצלחה.
Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
את חברתי הטובה (וגם הגאונה) הכרתי תוך כדי לימודי ספרות וחינוך באוניברסיטת ת"א. לא ידעתי בזמנו שזאת תחילתה של חברות מופלאה.

שתינו רמת-גניות, בחרנו להיות מורות ומחנכות, נישאנו תוך כדי הלימודים, ושם נוצר קשר ידידותי ראשון וקליל של ״שלום״ ו״מה נשמע״ עם חיוך, וכך גם הסתיים הקשר עם סיום לימודינו.

אבל במקריות, או שלא, הקשר ניצת מחדש כאשר הייתי בתחילת ההריון הראשון שלי, ובתוך סיוט של הקאות בחילות וחולשה נוראית, החלטנו בעלי ואני לטוס לאילת כדי לנוח ולהתאושש. ואיזה מזל שגם היא הגיעה עם בעלה לנפוש מעט ולהתאושש שלושה חודשים אחרי לידת בתה הבכורה.

ושם בבריכה במלון נפגשנו שתינו, ומיד ניצת הניצוץ מחדש. השיחה קלחה, וזה הרגיש כאילו אנחנו חברות מאז ומתמיד.

אז מהי חברות?
ישנם סוגים שונים של חברויות,
כאלה שאנחנו פוגשים בגיל צעיר, ואחרי תקופת חברות אנחנו כבר לא מתאימים להמשיך ביחד,
יש כאלה שמיצינו איתם את הקשר אחרי כמה שנים,
יש כאלה שמילאו את תפקידם בחיינו לאורך תקופה מסוימת, ואנחנו ממשיכים הלאה בלעדיהם,
ויש אכזבות מחברים, ויש שגילינו שטעינו באבחנה הראשונית,
ויש עוד הרבה סוגים ודוגמאות.
אבל  יש חברות שעברה את כל המכשולים.

אני נזכרת שכאמא צעירה לתינוקת בת שלושה חודשים היה לחברתי יתרון עליי, כי היא תמיד הקדימה אותי וסיפרה לי מה אני עומדת לעבור בעוד חודש, חודשיים, ושלושה. היא היתה המנטורית שלי לענייני אמהות, ממש כמו שהיום יש יועצות שינה, יועצות תזונה ויועצות חינוך לפעוטות, ומה לא? אלא שאצלה זה היה הכל בחבילה אחת וברמה גבוהה. ואני, שתמיד הייתי האחות הגדולה במשפחה שלי, ותמיד חלמתי על אחות גדולה משלי, זכיתי בה, גם חברה וגם אחות גדולה.

אז כן, היינו חברות טובות, וגם אני הענקתי לה. שתיינו היינו מורות צעירות, חלקנו אחת עם השנייה את הסיפורים על המורים, התלמידים וההורים, נתמכנו אחת בשנייה בדרכנו החדשה, שיתפנו אחת את השנייה בכל, וזה חיזק אותנו מול כל העולם.

ויחד עם הדמיון היה קיים גם השוני המשלים. כי חברתי היא דינמית, חרוצה והיפר אקטיבית, לא יודעת לנוח ותמיד מוצאת מה לעשות, ואילו אני מחפשת יותר את השקט והרגיעה. וכך יצא לעיתים שכאשר הקטנות היו הולכות לישון את שנת היופי שלהן בצהריים, אני הייתי נכנסת למיטה לגנוב מספר דקות של מנוחה, אבל היא שלא היתה זקוקה ליותר מחמש שעות שינה בלילה, הייתה נכנסת למטבח וכבשלנית יצירתית היתה אופה ומכינה לחם טעים לנגוס בו, או דג אפוי עם ירקות בתנור, כופתאות סיניות כשעוד בארץ לא היו מסעדות סיניות, ועוגות שלא יכולתי להפסיק ליישר. אין פלא שעליתי עשרים קילו בהריונות שלי.

בפסח היינו יושבות על  סיר גפילטפיש טעים, שאני עד היום מרגישה את טעמו, ומחסלות אותו לאט לאט. ועבורי  עוגת האיגלו האגדית שהיא מכינה, היא עוגה שאוכלים רק אצלה! שכבות של קרם וניל עם הרבה חתיכות של שוקולד טעים ופירות מיובשים. עוגת הפתעה שבכל פעם שאני בלי מצב רוח, או שבא לי משהו מיוחד, אני מבקשת אותה והיא מכינה לי באהבה.

וכשילדנו את הבנים שלנו גם בהפרש של תשעה חודשים זו מזו, המשכנו להיפגש ולגדל את ילדינו ביחד. כמה נהננו לשבת ולהתבונן בבנות משחקות ביחד, ולראות את הבנים נרדמים להם בלול, או לעיתים ארבעתם ביחד במיטה.

אלה היו שנים נפלאות שבהן חלקנו את החיים צד בצד שתי המשפחות, טיילנו בכל  פינה בארץ, יצאנו לפיקניקים ולנו בצימרים, חגגנו ביחד ימי הולדת וחגים, ותוך כדי ישבנו במשך שעות לצפות בהופעות שהבנות הכינו לנו עם שירים וחיקויים של ריטה או ירדנה ארזי, האם יש נפלא מזה?

וזה נפלא הרבה יותר בראייה לאחור, שהנה, עברו כמעט ארבעים שנה של חברות צמודה, בימים טובים ופחות טובים, עם עליות וירידות, וגם עם ויכוחים או כעסים, כי זאת חברות שבה אומרים מה חושבים ומה מרגישים, ומקבלים אחד את השני. וגם אם היו ימים או שבועות שהיינו עסוקות ולא הצלחנו להיפגש, תמיד ידענו שיש בנו אהבה ודאגה אחת לשנייה.

אחד הזכרונות הבולטים מהתקופה ההיא, היו ימי מלחמת המפרץ, כשנפלו טילים בעיר המגורים של חברתי, והיא ומשפחתה באו לשהות בביתנו. כך העברנו את התקופה ההזויה הזאת בצורה של קומונה, בכל פעם שהייתה נשמעת צפירה, היינו מתורגלים, כל אחד מהמבוגרים היה תופס ילד והיינו תוך ארבעים שניות יורדים מקומה שלישית ונמצאים כבר במקלט עם המסכות עלינו!

שם היו הילדים משחקים ואוכלים שוקולד פרה, ואנחנו היינו מחכים לשמוע את הנפילה, לקבל הוראה מנחמן שי ״לשתות מים״, ואז לעלות חזרה הביתה כדי להספיק להוציא את הפיצה מהתנור שהכנו טרם האזעקה.
כל ערב הכנו ארוחת שחיתות אחרת, הרגשנו שהביחד שלנו מנצח כל מצב.

כמה מחמם את הלב לדעת שלשתיינו יש נקודות השקה משותפות לכל כך הרבה חוויות שעברנו ביחד בחיים. לשתיינו יש בקופסת הזכרונות תמונות שאם כל אחת שולפת, השנייה נמצאת בה והיא חלק ממנה.

אז ביום חמישי האחרון הייתה לי תמונת ״דה ז׳ה וו״ כשנשמעו הצפירות בתל אביב. כלתי חגגה יום הולדת, והזוג הצעיר יצא לחגוג ולכן הוזמנתי להיות שמרטפית לנכדתי הקטנה בת שלושת החודשים. הזמנתי את חברתי שתתלווה אליי, וכך שתיינו, סבתות צעירות, שמרנו על הנכדה שלי.

חברתי החזיקה אותה, שרה לה, ואימצה אותה אל ליבה, הרי היא ביתו של בני שהיא מכירה מבטן,  ואני יודעת כמה היא אוהבת אותו. ואני, התבוננתי בה אוחזת את נכדתי, מחבקת אותה ,מנענעת ומטיילת איתה בחדר בצורה כל כך מוכרת לי, בדיוק כמו שהיתה מרדימה את ביתי או בני לפני שנים רבות, ואז היא התבוננה בה ארוכות ואמרה לי ״זה ממש בועזי שהיה קטן״.

ואני, שלא רואה שום דמיון של הקטנה לבני אלא חושבת שהיא דווקא קופי של כלתי, שתקתי, כי אני עם אחותי הגדולה, לא מתווכחת!!


Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
Older Posts

About me

About Meנעים מאוד. אני מטיקה, בת 60.
אני אישה, אמא, אחות, בת,
סבתא, מחנכת, כותבת, חברה.

Follow Me

  • facebook
  • instagram
  • pinterest

״אפשר אחרת״ - הספר שלי

Facebook

Blog Archive

  • יוני 2019 (4)
  • אפריל 2019 (2)
  • מרץ 2019 (3)
  • פברואר 2019 (5)
  • ינואר 2019 (5)
  • דצמבר 2018 (7)

Created with by ThemeXpose