סבתאות או לא להיות?
לפני כחודש הגעתי לכנס שהתקיים במיאמי כחברה בקרן של קהילת נשים הפועלת למען קידום והעצמת נשים בחברה הישראלית, שהגרעין שלה נוסד על ידי נשים יהודיות אמריקאיות. אחת לשנתיים אנחנו הישראליות, מוזמנות למפגש עם האמריקאיות שמארחות אותנו לשבוע ימים של הרצאות, סיורים, שיחות ,טיולים והכרות מעמיקה.
וכך היה שבערב שישי התארחתי בביתה של מארחת מקומית. המארחת ביקשה שנערוך סבב היכרות בינינו, וכך כל אחת מאיתנו הציגה את עצמה.
כשהגיע תורה של המארחת, היא הציגה את עצמה כמתנדבת בקרן, ישראלית לשעבר, שנישאה ליהודי אמריקאי. יש לה שני ילדים, בת אחת, שכיום בת 39, ובן נוסף בן 35. שניהם לא נשואים מתוך בחירה, ושניהם גם החליטו מתוך בחירה שלא להביא ילדים לעולם. היא סיימה את דבריה, ואנחנו המשכנו בסבב שלנו.
בהמשך הארוחה כשהתחילו להתקיים שיחות אישיות יותר, הרגשתי בנוח לשאול אותה איך היא חיה עם ההחלטה הזאת, ששני ילדיה החליטו שלא להביא ילדים לעולם.
״מה אני יכולה לעשות״ היא ענתה לי, ״אני קרובה לילדיי ויש בינינו קשר טוב, חם ופתוח, ואם אדבר על הנושא הזה, זה יעכיר את האווירה בינינו. ואם אביע את דעתי, הם יכעסו עליי. מה יצא לי מזה שאמרר את חייהם, מה זה יתן לי?! להפך הם יתרחקו ממני ולא ירצו לבוא ולבקר או להיות איתנו בקשר, אז אני מקבלת אותם כפי שהם! למדתי לשתוק ולא לדבר על התסכול והאכזבה שלי״ ענתה האם.
״הסיבה שאני לא רוצה להביא ילדים לעולם הזה..״ הסבירה הבת כשהסבב הגיעה אליה, ״..היא שאנו חיים בעולם אכזרי. בני אדם הם אגואיסטים, יש מלחמות, רוע ועוני בעולם, ואני לא מעוניינת להביא ילדים לעולם כזה״.
הבטתי באם כשבתה דיברה וראיתי את עיניה העצובות, או אולי רק לי מעיני הסבתא שבי, הן נראו עצובות.
אמא ובת, ביחסי חברות קרובים. האם המחיר ליחסים נורמליים בין הילדים להוריהם, הוא לעיתים קרובות מחיר השתיקה? איך באמת מקבלים את הבחירה הזאת וחיים איתה?
אני מודעת לתופעה שכיום יש נשים וגברים לא מעטים בישראל, שקיבלו את ההחלטה שלא להביא ילדים, וכל אחד ממניעיו הוא.
הרגשתי עצב גדול והפניתי את השאלה לעצמי, איך הייתי נוהגת במקרה הזה אם חלילה אחד מילדיי היה מקבל החלטה כזאת? האם הייתי מציקה לו? ממררת את חייו? מאיימת? ואולי מעדיפה שלא לראות אותו יותר?? או שגם אני הייתי מקבלת אותו עם הדרך בה בחר איך לחיות את חייו, כי אלו הם ילדיי לטוב ולרע, ואלו החיים שלהם והבחירות שלהם.
אני מאמינה שיש הבדל גדול בדרך שאתה מחנך את ילדייך לחיות את חייהם לפי שיקול הדעת שלהם, כשהמוטו שמוביל אותם בחיים הוא שהם עושים רק את מה שהם מאמינים בו, ושאף אחד לא יתערב ויחליט בשבילם, כולל ההורים שלהם, לבין הדרך בה אתה מחנך אותם להיות אנשים עצמאיים ונאמנים לדרכם, אבל בהחלט כן לקחת בחשבון את העובדה שיש להם הורים ומשפחה, ושלהחלטות הגורליות שלהם יש השפעה והשלכה על הסובבים אותם.
כהורים אנו משתדלים לתת לילדינו את הטוב ביותר. אנו רוצים לאפשר להם להגשים את כל המאווים והחלומות שלהם, ואנחנו רוצים שהם יהיו שמחים ומאושרים בחייהם!
ויחד עם זאת, אני מאמינה שחשוב לחנך את ילדינו להתחשבות בצרכים מיוחדים שחשובים גם לנו, ולחברה בה הם חיים, ולא להפוך אותם לבני אדם שרואים רק את עצמם.
והשאלה החשובה היא, עד מתי? איפה עובר הגבול? מתי הילד שלנו הופך לעצמאי, ומתי הוא נשאר הילד של הוריו? מתי צריך לשתוק ומתי מותר וחשוב שנדבר? האם עלינו לחנך אותם רק לעצמאות והגשמה עצמית, או להעביר להם את מהות הנושא שאנו חוליה בשרשרת הבן דורית ויש להתחשב בכך? ובמיוחד בשרשרת היהודית.
אני לא יודעת איך הייתי נוהגת בעצמי, כי הנושא קרוב כל כך לליבי, והאישה הזאת הולכת איתי מאז אותו מפגש. בתחילה היה בי כעס גדול על שני ילדיה, איך הם עושים לה את זה? איך הם מונעים ממנה את העונג הגדול הזה של להיות סבתא לנכדים?
אבל אני יודעת שאסור לי לשפוט אותם, כי אני לא יודעת מה הם עברו, כיצד חונכו, איזה דרך הם עברו בחייהם, ומה באמת גרם לשני אחים במשפחה אחת לקבל את אותה החלטה גורלית שהם קיבלו.
אני רק יודעת שאני בהחלט הייתי אדם אחר אם אחד מילדיי היה בוחר בדרך זו.
ואני תוהה, ולא יודעת אם היו בי הכוחות להמשיך להאיר להם פנים, לחבק ולנשק מכל הלב השבור, ולקבל אותם כפי שהם. או מתוך חוסר ברירה ומתוך אהבה וכאב גדול, בדיוק כמו אותה אם, הייתי עוטה גם אני מסכה יפה על פניי, מחייכת בזיוף אל האהובים שלי, שאותם אני כל כך אוהבת, ומראה להם שהכל בסדר, ואנו ממשיכים כאילו לא נפל דבר בחיינו..
באמת שאני לא יודעת, וטוב שכך!
1 תגובות
מטוש. דיברנו על כך רבות במהלך השנים. אנחנו מקבלים ונקבל את ילדנו בכל דרך ובכל החלטה. סמוכה ובטוחה שכך היית נוהגת אין שאלה בכלל!!
השבמחק