״האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״
טשרניחובסקי.
לפני כחודשיים שמעתי הרצאה מעניינת מפיו של אודי סגל, עיתונאי מוכר ומגיש חדשות ב״רשת״. שם ההרצאה- ״החדשות הטובות על ישראל שלא תשמעו בחדשות״- כלומר, לשם שינוי לא חדשות רעות על מדינתנו.
כמה כיף היה לשמוע שמצבנו ממש טוב (טוב, זכרו זה היה לפני חודשיים), שיש לנו צבא חזק, שהכלכלה יציבה, שאנחנו על המפה בתחום הרפואה, ההייטק, החדשנות, היזמות ובסיכומו של עניין אנחנו עם יחיד ומיוחד ששורד ומתקיים וממציא את עצמו מחדש, ולא בלשון מליצית. תוך כדי ההרצאה בת השעה וחצי, היתה לי תחושה שכל היושבים באולם גבהו בכמה סנטימטרים ושהכסא שאנו ישובים בו נעשה לנו צפוף כי שמנו מנחת! הרגשה נפלאה!
בתום ההרצאה שהיתה מרתקת ומתובלת בחוש הומור של מספר מוכשר כמו אודי סגל, הוא סיכם את הדברים ואמר: ״אבל קהל נכבד, אל תחשבו שהכל מושלם אצלנו, יש לנו על מה לעבוד ומה לשפר... ואחד הדברים שאנחנו צריכים לתת עליהם את הדעת הוא...״
ואז הוקרן על המסך קטע מהתכנית ״ארץ נהדרת״ שסיפרה את סיפורה של משפחה ישראלית טיפוסית, שיוצאת לסופ״ש בצימר בצפון. כמובן שאב המשפחה צופר כל הדרך לשם, וכאשר המשפחה מגיעה לצימר זה לא משתפר. אם המשפחה מדברת בקול רם תוך כדי לעיסת מסטיק וחוסר כבוד למקום בו היא נמצאת. בני המשפחה מדברים בקולניות ולא מתחשבים בשאר האנשים שנמצאים בצימרים סביבם-
צוחקים בקול רם,
הורסים רכוש,
מדברים בגסות,
מעמיסים על הצלחות תילי אוכל כאילו אין מחר..
ואנחנו, הצופים, צוחקים ויחד עם זאת יודעים שיש אמת בדבר...
ברגע זה נדמה היה שכל היושבים באולם חזרו למימדים הטבעיים שלהם!!
אז נכון שאנחנו חיים במזרח התיכון, ואנחנו רוויי מלחמות, וחיים בלחץ ומציאות לא פשוטה, אבל עדיין. ונשאלת השאלה למה? למה אנחנו כאלה? אם אנחנו יודעים שאפשר אחרת, וכולם מקטרים מה יהיה, אז למה אנחנו לא עושים את השינוי? למה אנחנו לא משתנים ומשנים??
יש לי הרבה מחשבות וחלומות בעניין הזה, וזהו נושא שמאוד קרוב ללבי. אשמח לשתף אתכם על כך בהמשך בבלוג במדור החדש ״אפשר אחרת״ (: ובינתיים אשמח לשמוע, מה דעתכם בעניין?
 |
| צילום אילוסטרציה: אורן אגמון |
