״לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג״
זלדה
כפי שסיפרתי לכם בפוסטים הקודמים, גדלתי ברמת גן, ובתור ילדה צעדתי בכל בוקר במשך 15 דקות ברגל לבית הספר היסודי. בקרבת בית-הספר היתה ״מתפרה״- חנות של חייט ואשתו התופרת. בחנות הם היו תופרים, ולרגליהם נפרשו בדים צבעוניים שנוצרו מכל גזרי הבד שהיו נופלים על הרצפה בזמן עבודתם. הבדים האלו קרצו לי מתוך החנות, בכל פעם שהייתי עוברת דרכה!
יום אחד אזרתי אומץ, ונכנסתי לחנות. שאלתי את החייט אם אפשר לקחת חלק מהבדים הביתה, כי אני רוצה לתפור בבית בגדים לבובות של אחיותיי הקטנות, והוא הנחמד, ענה לי בחיוך ובחיוב.
אמא לא ידעה לתפור אבל אחותה, דודה אתי, שהיתה ללא ילדים ואני הייתי לה כבת, היתה אישה מוכשרת שידעה גם לתפור, גם לסרוג וגם לרקום חלומות!
אני חיכיתי לה בקוצר רוח בכל יום ראשון בשבוע, וכשהיתה מגיעה הביאה איתה ניחוחות מעולם אחר; גליונות BURDA עם ציורי נשים מטופחות, ואיתם את עולם העיצוב, היצירה והדימיון.
וכך כמו בחוג תפירה, היינו יושבות שתינו, אני הייתי מסבירה ומתארת לה מה אני רוצה ליצור, והיא הייתה מציירת, ולאחר מכן מכינה את הגיזרה, גוזרת, מתקנת, מניחה את הבדים וושוב גוזרת בזהירות רבה ואז בסוף תופרת והופכת אותם לבגדים ממשיים!
כשהתבגרתי, החוג השבועי הפך לתחביב, והיינו שתיינו נוסעות יחד לנחלת בנימין בתל-אביב, רחוב חנויות הבדים, משוטטות בין החנויות השונות, בין המוכרים השונים שהכירו אותנו וקיבלו אותנו בשמחה תוך שהיו שוטחים בפנינו את גלילי הבד הצבעוניים שלהם.
הזמן שבילינו בחנות היו עבורי רגעי קסם! שכחתי מכל העולם. הייתי לוקחת את הזמן ומתאימה בד לבד, צבע לצבע, ומעצבת בדמיוני איך תראה החולצה עם השרוולים התפוחים יחד עם מכנס הסן טרופה, או איך תראה השמלה האדומה או השמלה הפרחונית, חצאית המיני או השורטס עם החולצה הלבנה... כמה כיף היה ללבוש למסיבת הכיתה בסוף השבוע, בגד שאני עיצבתי!!
ברבות הימים, נושא העיצוב וההתאמה בין פריטים, לקח חלק חשוב מחיי. המשיכה לאופנה (ככינור שני אחרי העיסוק בחינוך) התחילה בגיל צעיר וליוותה אותי מאז ומתמיד.
כנערה בתיכון את רוב דמי הכיס שלי מעבודתי כבייביסיטר, הייתי מוציאה על בגדים שהייתי קונה ובוחרת לי בקפידה. היו גם כמה חודשים שהתפתתי לעבוד בחנות בגדים כי ניהנתי להלביש את הנשים שנכנסו לחנות, ולהתאים להן את הבגד היאה להן. כן, היום קוראים לזה סטייליסטית!
בגיל ההתבגרות, היינו אנחנו הבנות, מחליפות בגדים ביננו - גם כי רצינו לגוון ולשנות, ולא תמיד היו לנו מספיק בגדים בארון לכל ה״יציאות״, וגם כי לקנות בגדים היה סיפור יקר.
בזמנו לא היו שפע של קניונים או חנויות מותג כמו זארה או מנגו, ובוודאי שלא היתה האפשרות להזמין בגדים זולים מסין דרך האינטרנט! כדי להתלבש יפה היית צריכה להפעיל הרבה את הדמיון!
אופנה, בגדים ולייף סטייל לוקחים חלק חשוב מחיינו. קניית בגדים היא חוויה נעימה לנשמה, ולהתלבש ולהיראות טוב, מעלה לנו את מצב הרוח, ועושה לנו כיף.
המשוררת זלדה אמרה שהבגד גם נותן שם לאדם! אני לא מאמינה שהבגד עושה את האדם אבל הוא בהחלט מספר לנו פרטים מסוימים עליו, כמו שאומרים רושם ראשוני. וכמה שאנחנו הנשים נוהגות לקבל החלטות על האדם, בדרך כלל על חברותינו הנשים, בהינף עין לפי המראה החיצוני, גם אם אנחנו לא עושות זאת בקול רם אלא מה שנקרא, בלב..
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג״
זלדה
כפי שסיפרתי לכם בפוסטים הקודמים, גדלתי ברמת גן, ובתור ילדה צעדתי בכל בוקר במשך 15 דקות ברגל לבית הספר היסודי. בקרבת בית-הספר היתה ״מתפרה״- חנות של חייט ואשתו התופרת. בחנות הם היו תופרים, ולרגליהם נפרשו בדים צבעוניים שנוצרו מכל גזרי הבד שהיו נופלים על הרצפה בזמן עבודתם. הבדים האלו קרצו לי מתוך החנות, בכל פעם שהייתי עוברת דרכה!
יום אחד אזרתי אומץ, ונכנסתי לחנות. שאלתי את החייט אם אפשר לקחת חלק מהבדים הביתה, כי אני רוצה לתפור בבית בגדים לבובות של אחיותיי הקטנות, והוא הנחמד, ענה לי בחיוך ובחיוב.
אמא לא ידעה לתפור אבל אחותה, דודה אתי, שהיתה ללא ילדים ואני הייתי לה כבת, היתה אישה מוכשרת שידעה גם לתפור, גם לסרוג וגם לרקום חלומות!
אני חיכיתי לה בקוצר רוח בכל יום ראשון בשבוע, וכשהיתה מגיעה הביאה איתה ניחוחות מעולם אחר; גליונות BURDA עם ציורי נשים מטופחות, ואיתם את עולם העיצוב, היצירה והדימיון.
וכך כמו בחוג תפירה, היינו יושבות שתינו, אני הייתי מסבירה ומתארת לה מה אני רוצה ליצור, והיא הייתה מציירת, ולאחר מכן מכינה את הגיזרה, גוזרת, מתקנת, מניחה את הבדים וושוב גוזרת בזהירות רבה ואז בסוף תופרת והופכת אותם לבגדים ממשיים!
כשהתבגרתי, החוג השבועי הפך לתחביב, והיינו שתיינו נוסעות יחד לנחלת בנימין בתל-אביב, רחוב חנויות הבדים, משוטטות בין החנויות השונות, בין המוכרים השונים שהכירו אותנו וקיבלו אותנו בשמחה תוך שהיו שוטחים בפנינו את גלילי הבד הצבעוניים שלהם.
הזמן שבילינו בחנות היו עבורי רגעי קסם! שכחתי מכל העולם. הייתי לוקחת את הזמן ומתאימה בד לבד, צבע לצבע, ומעצבת בדמיוני איך תראה החולצה עם השרוולים התפוחים יחד עם מכנס הסן טרופה, או איך תראה השמלה האדומה או השמלה הפרחונית, חצאית המיני או השורטס עם החולצה הלבנה... כמה כיף היה ללבוש למסיבת הכיתה בסוף השבוע, בגד שאני עיצבתי!!
ברבות הימים, נושא העיצוב וההתאמה בין פריטים, לקח חלק חשוב מחיי. המשיכה לאופנה (ככינור שני אחרי העיסוק בחינוך) התחילה בגיל צעיר וליוותה אותי מאז ומתמיד.
כנערה בתיכון את רוב דמי הכיס שלי מעבודתי כבייביסיטר, הייתי מוציאה על בגדים שהייתי קונה ובוחרת לי בקפידה. היו גם כמה חודשים שהתפתתי לעבוד בחנות בגדים כי ניהנתי להלביש את הנשים שנכנסו לחנות, ולהתאים להן את הבגד היאה להן. כן, היום קוראים לזה סטייליסטית!
בגיל ההתבגרות, היינו אנחנו הבנות, מחליפות בגדים ביננו - גם כי רצינו לגוון ולשנות, ולא תמיד היו לנו מספיק בגדים בארון לכל ה״יציאות״, וגם כי לקנות בגדים היה סיפור יקר.
בזמנו לא היו שפע של קניונים או חנויות מותג כמו זארה או מנגו, ובוודאי שלא היתה האפשרות להזמין בגדים זולים מסין דרך האינטרנט! כדי להתלבש יפה היית צריכה להפעיל הרבה את הדמיון!
אופנה, בגדים ולייף סטייל לוקחים חלק חשוב מחיינו. קניית בגדים היא חוויה נעימה לנשמה, ולהתלבש ולהיראות טוב, מעלה לנו את מצב הרוח, ועושה לנו כיף.
המשוררת זלדה אמרה שהבגד גם נותן שם לאדם! אני לא מאמינה שהבגד עושה את האדם אבל הוא בהחלט מספר לנו פרטים מסוימים עליו, כמו שאומרים רושם ראשוני. וכמה שאנחנו הנשים נוהגות לקבל החלטות על האדם, בדרך כלל על חברותינו הנשים, בהינף עין לפי המראה החיצוני, גם אם אנחנו לא עושות זאת בקול רם אלא מה שנקרא, בלב..
0 תגובות