הורה ללא גבולות
אני זוכרת את היום בו הבן שלי, בן השמונה, חזר מבית הספר ופניו נפולות.
״מה שלומך חמוד?״ אני שואלת אותו,
והוא עונה לי ״לא טוב ,אמא״
״למה? קרה משהו?״ אני ממשיכה לחקור בדאגה,
״כן,החברים שלי צחקו עליי היום, על השיניים הבולטות שלי״.
הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ.
אני בטוחה שכל אמא מכירה את ההרגשה הזאת כשהיא שומעת שהילד שלה נעלב ופגוע.
את כואבת מבפנים ורוצה ישר לרוץ לבית הספר, לתפוס את הילדים האלה, לנער אותם ולהסביר להם שככה לא מתנהגים חברים, ולתת להם הסבר על מהי חברות.
אני תופסת את עצמי לרגע כדי להירגע, ולוקחת אותו אליי לחיבוק אימהי תומך ומחזק, ותוך כדי ארוחת הצהריים משוחחת איתו ומסבירה לו:
״אתה יודע מתוק, אנחנו לא מושלמים. אף אחד לא מושלם, כולל החברים שלך. אני לא יודעת למה החברים שלך אמרו לך את מה שאמרו, אבל אתה יודע שלכל אחד מאיתנו יש פגמים. חלק מהפגמים אנחנו רואים, וחלק לא רואים אבל ,הם קיימים. יש כאלה שהם נמוכים מדי, ויש כאלה שהם גבוהים מדי.. ויש כאלה עם שיער כזה או אחר, ויש רזים או שמנמנים, ויש ילדים מנומשים, ויש כאלה עם אף, שיניים, או אוזניים אחרות, ואנחנו שונים אחד מהשני וזה מה שיפה ומעניין. ולך יש הרבה מזל, כי אתה ילד יפה שיודע להיות חבר טוב וזה נפלא.
וזה נכון שיש לך בעיה עם השיניים, שהן צמחו להן ככה מהר בפה הקטן שלך, אבל זה דבר שאפשר לתקן בקלות אצל רופא שיניים, ואנחנו נעשה את זה בזמן הנכון. אנחנו נחכה בסבלנות עד שתגיע לגיל שאפשר יהייה לישר לך את השיניים. ובינתיים, אם מישהו יעיר לך שוב על השיניים ויגיד לך שאתה נראה כמו שפן, תגיד לו שאתה דווקא מאוד אוהב את החיה החמודה הזאת״.
מאותו היום לא שמעתי ממנו תלונות בעניין. אני לא יודעת אם בני לקח את הצידה הזאת לדרך והשתמש בה, או שפשוט הניחו לו למרות ששיניו נשארו בולטות.
כמורה צעירה ידעתי מה קורה בין כותלי בית הספר ועד כמה ילדים יכולים להיות אמיתיים וישירים, וזה גרם לי להיות יותר קשובה , לשים לב, להתעניין, לקרוא את המבטים על פניהם של ילדיי, ולהיות כל הזמן עם היד על הדופק כדי לשמור שהנשמה שלהם לא תיפצע יותר מדי.
כי אמנם אני לא יכולה לסדר להם חיים קלים ונוחים ושהכל יזרום להם בקלות, אבל אני כן אמורה לחזק אותם כל הזמן, לעודד, לתמוך ולתת להם גב, לחשל ולהכין אותם עם הכלים המתאימים להתמודד עם מה שקורה סביבם ובחיים לעתיד. וכשהילדים בגרו וסיימו עם המסגרות החינוכיות כל כך שמחתי, אבן ירדה לי מהלב. זהו, חשבתי, עכשיו הם גדולים, הם בזכות עצמם, ובהחלט נתנו להם את הכלים לדרך והם יתמודדו, אנחנו את שלנו עשינו!
זה היה נכון עד לאותו יום שבו אחד מנכדיי חזר מהגן, וסיפר לי שהוא עצוב כי יש קבוצת ילדים בוגרים בגן, שהם קבוצה מגובשת, שלא נותנת לילדים חדשים להכנס לקבוצה, וגם שהוא ביקש את חברתם- הם דחו אותו. הלב שלי התכווץ שוב מכאב מוכר מפעם, וזה הזכיר לי את הכאב ההוא שהיה רדום אצלי כבר שנים, והנה הוא התעורר ברגע אחד בחזרה לחיים אחרי כל כך הרבה שנים.
אני שוב מוצאת את עצמי באותו מקום בו אני רוצה לבוא לגן ולהסביר לילדים שמה שהם עושים בגיל ארבע פוגע, ושהעלבון הזה עלול להשאר לכל החיים, אז שיהיו קצת יותר זהירים וישימו לב.. ואני רוצה לבוא לגננת ולהאיר את עיניה שתשמור על הנכד הקטן שלי שלא יפגע, כי אני כל כך אוהבת אותו ודואגת לשלומו. אבל אני יודעת גם באותה נשימה שזה בלתי אפשרי וגם לא נכון, וברור שלא אעשה דבר.
אבל ההרגשה והדאגה הזאת קיימת ומציפה, עולה ומכבידה, ואני מבינה ששום דבר לא נגמר. הייתה לי רק הפסקה קטנה לקחת אוויר, ועכשיו אני ממשיכה לדאוג. כן, אותן דאגות ישנות כחדשות שהקטנים האלה שהולכים וגדלים במהירות, והולכים לגן ולבית הספר, והם הולכים לפגוש שם אנשים שיאהבו אותם וכאלה שלא, והם אולי יהיו מקובלים ואולי לא, והשאלות המטרידות האלו שוב מסתובבות לי בראש. איזה תלמידים הם יהיו?? ואיזה שריטות ישאירו בהם המורים ושאר התלמידים? ואיך הם יסתדרו עם חבריהם לכיתה? האם הוא יהיה שחקן כדורגל טוב כי זה מאוד נחשב בחברת הבנים? והאם היא לא תסבול בחוג לבלט ברגע שתגלה שיש רקדניות טובות ממנה ושהיא לא תהייה פרימה בלרינה?
אני מנהלת עם עצמי שיחה ואומרת לעצמי, את את שלך עשית, וכעת יש לנכדים שלך הורים שאת סומכת עליהם, והם יהיו שם בשבילם כמו שאת היית בשביל ילדייך! ואני יודעת את זה, ובכל זאת זה לא משפר את הרגשת הדאגה שלי, כי אני כבר מכירה את הדרך שמחכה להם. כן, מניסיון.
וכשאני משתפת את בתי בתחושות שלי היא מפתיעה אותי ואומרת לי, ״כן אמא, אני מכירה אותך. את באמת היית תמיד הורה ללא גבולות!״. ואני מקבלת את זה כמחמאה.
וכן היא צודקת, אני אמא ללא גבולות בדאגה שלי, והיום אני סבתא ללא גבולות באהבה וברצון שלי לגונן על האהובים שלי, והיום אני גם יודעת ששום דבר כבר לא ישנה את זה.
0 תגובות