הבחירות אשר מתקיימות השבוע וכל קמפיין הבחירות שנעשה בחודשים האחרונים, העלו בי זכרונות אישיים מהילדות שלי ברמת גן.
עתליה ואני היינו שכנות מהיום שנולדנו. גרנו דלת מול דלת, היינו תינוקות בנות אותו גיל, היינו יחד באותו הגן, ואחר כך ביחד בבית ספר יסודי, ובהמשך גם באותו תיכון.
גרנו ברמת גן ברחוב קטן בבית בן שלוש קומות, שישה דיירים ממוצא אשכנזי, ושישה דיירים ממוצא מזרחי ספרדי. שם למדתי את המנהג שבין השעה 2-4 חייבים לשמור על השקט, כי זאת שעת השלאפשטונדה.
גרנו בקומה השלישית והאחרונה, בדירה קטנה, אבא, אמא ושלוש בנות, ומולנו התגוררו השכנים שהיו נאים בעינינו, אבא אמא ובת יחידה. בצד אחד משפחה ממוצא ספרדי, וממול משפחה ממוצא אשכנזי. החברות בינינו, הייתה הדבר היחיד שחיבר בין שתי המשפחות, שלא מצאו שום מכנה משותף אחר לצערי, לשכנות טובה.
עתליה אהבה לבוא אלינו, לשחק איתנו, לאכול אצלנו ולבלות איתנו. ביחד היינו כמו ארבע אחיות, והמשפחה שלי קיבלה אותה בחום ובאהבה רבה.
ההורים שלה לא כל-כך התלהבו מהקשר בינינו, אולי בשל העובדה שביתם אהבה לשהות אצלנו הרבה, אבל בעיקר בגלל המוצא העדתי שהשתייכנו אליו. כן, זה היה שם, וגם נאמר בקול רם. זה היה נוכח בבניין שבו גרתי, והמצב הגיע לכדי ריבים ווויכוחים עד כדי נתק מוחלט והתעלמות, וההורים של עתליה אסרו עליה להיכנס אלינו הביתה.
זה היה מוזר לנו כילדות צעירות שכן רצו להיות ביחד, לא הבנו במה אנחנו אשמות, ולמה אנחנו משלמות מחיר לבעיה שיש לגדולים בינם לבין עצמם?!
ומאחר שלא קיבלנו את המצב שנכפה עלינו מצאנו דרכים יצירתיות להיפגש. קבענו מקומות מפגש מחוץ לבית, משם צעדנו ביחד לבית הספר ובחזרה, והתגנבנו אחת לביתה של השנייה כשההורים לא היו בבית וכך שמרנו על החברות ביננו. כשבגרנו חלקנו את חוויות גיל הנעורים אחת עם השנייה, וכל זה רחוק מעיניהם של הוריה שעדיין לא ראו את החברות שלנו בעין יפה.
יום אחד שמעתי מעבר לקיר צעקות, חברתי עתליה רבה עם הוריה. זה היה ריב קשה, והיא הטיחה בהם דברים לא נעימים ועשתה זאת באומץ רב. אני זוכרת איך אמרה להם את מה שהיא מרגישה, ומה היא חושבת על הדעות שלהם, ועד היום אני זוכרת אותה אומרת להם בכאב ״אתם לא תגידו לי יותר עם מי כן להתראות ועם מי לא, אתם לא תגידו לי יותר עם מי להתחבר ועם מי לצאת, ואם ארצה לצאת עם גבר ממוצא מזרחי- אז אני אצא איתו מבלי לשאול אתכם!״
כמה חודשים לאחר מכן עזבו שכנינו את דירתם ועזבו את השכונה.
עם סיום מבחני הבגרות התגייסנו שתיינו לשירות בצה״ל, ודאגנו לשמור על קשר למרות הריחוק, כך שהחברות ביננו נשמרה למרות שלא נפגשנו יום יום כמו בעבר.
יום אחד עתליה התקשרה אליי ובישרה לי שהכירה בחור מקסים. היא שיתפה אותי בשמחה שלה, סיפרה לי שהם מאוהבים, ואף הודיעה לי ״הוא יהיה בעלי!״ והוסיפה, ״יש לו משפחה שמחה וחמה כמו המשפחה שלך, שבזכותה הבנתי איזו משפחה אני רוצה שתהיה לי. ורוצה לשמוע מה? הוא ממוצא מרוקאי!״
אז כן, עתליה חברתי הפולניה, עמדה על דעתה והתחתנה עם המרוקאי שלה! הם נשואים באושר עד היום, ויש להם שלושה ילדים יפים ומוצלחים, ומשפחה מקסימה ושמחה כמו שהיא רצתה. והיא לא היחידה, יש כל כך הרבה משפחות מעורבות ואין נפלא מזה.
לצערי, הזמן עשה את שלו, ושנים שאנחנו לא בקשר, אבל אני זוכרת היטב את התקופה הזאת שהטביעה בי את חותמה חזק כל כך. מדובר על שנות השישים והשבעים אחרי שהורינו הגיעו ארצה לאחר שסבלו בארץ מוצאם בגלל היותם יהודים, והגיעו לכאן כדי לקבל התחלה חדשה.
חמישים שנה אחרי זה, כאילו שום דבר לא השתנה, והשד העדתי עולה בכל פעם מחדש, אם על ידי שר או חבר כנסת כזה או אחר, שמעלה את הנושא כאג׳נדה חברתית כדי לגעת בנקודה רגישה, ולסחוף קולות בבחירות הקרובות לראשות הממשלה.
זה כל כך עצוב ומאכזב שדברים לא משתנים, ואין מנהיגים ראויים שעומדים בראש ומכוונים לאחדות, להרמוניה ולאהבה בין כל היהודים שהחיים והגורל כאן בארץ ישראל הקטנה שלנו מאחדים אותם למשפחה אחת גדולה, ושכולנו מחויבים אחד לשני. למה לא קם עדיין המנהיג שידע לדבר על הביחד, האחדות, ההרמוניה והשלום בינינו?
אשמח מאוד להצביע לאחד כזה בבחירות השבוע, ואני מקווה שכל מי שייבחר ידע לאחות את הקרעים ולאחד קודם כל אותנו, שיהיה לנו בהצלחה.
0 תגובות