״החיים עצמם״ על-פי מטיקה

באחד מימי רביעי בחודש אפריל, התקשרה אליי בתי והודיעה לי: ״אמא, בלאגן!״

״מה קרה?״ אני שואלת, ״לאדם יש אבעבועות רוח! אחד הילדים בגן של אדם, שאמו לא מחסנת את ילדיה כעיקרון, חלה באבעבועות רוח, והדביק חצי מהגן במחלה המעצבנת הזאת שנראית כמו מחלה מימי הביניים. את לא מבינה מה הולך בגן!״

אני אוהבת חופשות משפחתיות!
אני אוהבת לתכנן אותן, אוהבת לחכות להן וכשהן מגיעות אני מאושרת.

לקום כל בוקר ולראות כל המשפחה ביחד, הילדים והנכדים לצידי. לאכול איתם ארוחת בוקר, צהריים וערב, להיות איתם בבריכה ובים, להטביל את הקטנה בפעם הראשונה במי הבריכה ולראות אותה משתוללת מהתגלית החדשה ומגלה את נפלאות העולם, לשמוע אותם צוחקים ונהנים.

לבנות איתם ארמונות בחול ולהמציא משחקים יצירתיים עם ענפים ועלים שנשרו מהעצים, לאסוף צדפים מיוחדים, ולהמציא סיפורים כאילו ואנחנו בממלכה רחוקה, הקטנה היא הנסיכה כפי שהיא אוהבת להיות, והגדול הוא הפיראט שמגיע להציל אותה.

ובערב, לעזור לקלח ולהרדים אותם, ואז יש מעט זמן לעצמי, ואני כבר מחכה ליום הבא לפגוש אותם שוב, כדי שוב לחבק ולנשק ולחוות איתם שוב את היום.

כן, חופשה משפחתית, אני אוהבת!
כולם ביחד, צפוף, 24/7, הגדולים מצליחים לדבר מידי פעם, לצחוק, להשחיל משפט פה ושם, להיזכר בחופשות כשהם היו ילדים קטנים, ולהבין את מחזוריות החיים ש- הנה, אנחנו עושים עכשיו את אותם הדברים עם הנכדים ובכל זאת, זה אחרת.

עבורי ועבור בעלי זאת לא חופשה של בטן גב או שינה עם יקיצה טבעית, אנחנו כל הזמן מופעלים ופעילים, עובדה, הבאתי איתי שני ספרים והצלחתי לקרוא שני עמודים. שנת צהריים בכלל לא קיימת, כי מנסים ליהנות מכל מה שהמקום מציע עם הקטנים.

אבל- כל רגע שווה!
אני כבר יודעת שהרגעים הנפלאים האלה חולפים, והקטנים גדלים מהר וכל עוד הם קוראים לי סבתא בואי, או סבתא תאכלי אותי, או מזמינים אותי לשחק איתם ,אני איתם!

בדף הראשון בספר ״אפשר אחרת״ אנחנו מתוודעים לדמויות ילדים שעשויות מפלסטלינה. יש שם לכל ילד וילדה, שם שנתנו לו הוריו או אביו או אימו, וכל ילד נראה אחרת, כמו בחיים.