את חברתי הטובה (וגם הגאונה) הכרתי תוך כדי לימודי ספרות וחינוך באוניברסיטת ת"א. לא ידעתי בזמנו שזאת תחילתה של חברות מופלאה.
שתינו רמת-גניות, בחרנו להיות מורות ומחנכות, נישאנו תוך כדי הלימודים, ושם נוצר קשר ידידותי ראשון וקליל של ״שלום״ ו״מה נשמע״ עם חיוך, וכך גם הסתיים הקשר עם סיום לימודינו.
אבל במקריות, או שלא, הקשר ניצת מחדש כאשר הייתי בתחילת ההריון הראשון שלי, ובתוך סיוט של הקאות בחילות וחולשה נוראית, החלטנו בעלי ואני לטוס לאילת כדי לנוח ולהתאושש. ואיזה מזל שגם היא הגיעה עם בעלה לנפוש מעט ולהתאושש שלושה חודשים אחרי לידת בתה הבכורה.
ושם בבריכה במלון נפגשנו שתינו, ומיד ניצת הניצוץ מחדש. השיחה קלחה, וזה הרגיש כאילו אנחנו חברות מאז ומתמיד.
אז מהי חברות?
ישנם סוגים שונים של חברויות,
כאלה שאנחנו פוגשים בגיל צעיר, ואחרי תקופת חברות אנחנו כבר לא מתאימים להמשיך ביחד,
יש כאלה שמיצינו איתם את הקשר אחרי כמה שנים,
יש כאלה שמילאו את תפקידם בחיינו לאורך תקופה מסוימת, ואנחנו ממשיכים הלאה בלעדיהם,
ויש אכזבות מחברים, ויש שגילינו שטעינו באבחנה הראשונית,
ויש עוד הרבה סוגים ודוגמאות.
אבל יש חברות שעברה את כל המכשולים.
אני נזכרת שכאמא צעירה לתינוקת בת שלושה חודשים היה לחברתי יתרון עליי, כי היא תמיד הקדימה אותי וסיפרה לי מה אני עומדת לעבור בעוד חודש, חודשיים, ושלושה. היא היתה המנטורית שלי לענייני אמהות, ממש כמו שהיום יש יועצות שינה, יועצות תזונה ויועצות חינוך לפעוטות, ומה לא? אלא שאצלה זה היה הכל בחבילה אחת וברמה גבוהה. ואני, שתמיד הייתי האחות הגדולה במשפחה שלי, ותמיד חלמתי על אחות גדולה משלי, זכיתי בה, גם חברה וגם אחות גדולה.
אז כן, היינו חברות טובות, וגם אני הענקתי לה. שתיינו היינו מורות צעירות, חלקנו אחת עם השנייה את הסיפורים על המורים, התלמידים וההורים, נתמכנו אחת בשנייה בדרכנו החדשה, שיתפנו אחת את השנייה בכל, וזה חיזק אותנו מול כל העולם.
ויחד עם הדמיון היה קיים גם השוני המשלים. כי חברתי היא דינמית, חרוצה והיפר אקטיבית, לא יודעת לנוח ותמיד מוצאת מה לעשות, ואילו אני מחפשת יותר את השקט והרגיעה. וכך יצא לעיתים שכאשר הקטנות היו הולכות לישון את שנת היופי שלהן בצהריים, אני הייתי נכנסת למיטה לגנוב מספר דקות של מנוחה, אבל היא שלא היתה זקוקה ליותר מחמש שעות שינה בלילה, הייתה נכנסת למטבח וכבשלנית יצירתית היתה אופה ומכינה לחם טעים לנגוס בו, או דג אפוי עם ירקות בתנור, כופתאות סיניות כשעוד בארץ לא היו מסעדות סיניות, ועוגות שלא יכולתי להפסיק ליישר. אין פלא שעליתי עשרים קילו בהריונות שלי.
בפסח היינו יושבות על סיר גפילטפיש טעים, שאני עד היום מרגישה את טעמו, ומחסלות אותו לאט לאט. ועבורי עוגת האיגלו האגדית שהיא מכינה, היא עוגה שאוכלים רק אצלה! שכבות של קרם וניל עם הרבה חתיכות של שוקולד טעים ופירות מיובשים. עוגת הפתעה שבכל פעם שאני בלי מצב רוח, או שבא לי משהו מיוחד, אני מבקשת אותה והיא מכינה לי באהבה.
וכשילדנו את הבנים שלנו גם בהפרש של תשעה חודשים זו מזו, המשכנו להיפגש ולגדל את ילדינו ביחד. כמה נהננו לשבת ולהתבונן בבנות משחקות ביחד, ולראות את הבנים נרדמים להם בלול, או לעיתים ארבעתם ביחד במיטה.
אלה היו שנים נפלאות שבהן חלקנו את החיים צד בצד שתי המשפחות, טיילנו בכל פינה בארץ, יצאנו לפיקניקים ולנו בצימרים, חגגנו ביחד ימי הולדת וחגים, ותוך כדי ישבנו במשך שעות לצפות בהופעות שהבנות הכינו לנו עם שירים וחיקויים של ריטה או ירדנה ארזי, האם יש נפלא מזה?
וזה נפלא הרבה יותר בראייה לאחור, שהנה, עברו כמעט ארבעים שנה של חברות צמודה, בימים טובים ופחות טובים, עם עליות וירידות, וגם עם ויכוחים או כעסים, כי זאת חברות שבה אומרים מה חושבים ומה מרגישים, ומקבלים אחד את השני. וגם אם היו ימים או שבועות שהיינו עסוקות ולא הצלחנו להיפגש, תמיד ידענו שיש בנו אהבה ודאגה אחת לשנייה.
אחד הזכרונות הבולטים מהתקופה ההיא, היו ימי מלחמת המפרץ, כשנפלו טילים בעיר המגורים של חברתי, והיא ומשפחתה באו לשהות בביתנו. כך העברנו את התקופה ההזויה הזאת בצורה של קומונה, בכל פעם שהייתה נשמעת צפירה, היינו מתורגלים, כל אחד מהמבוגרים היה תופס ילד והיינו תוך ארבעים שניות יורדים מקומה שלישית ונמצאים כבר במקלט עם המסכות עלינו!
שם היו הילדים משחקים ואוכלים שוקולד פרה, ואנחנו היינו מחכים לשמוע את הנפילה, לקבל הוראה מנחמן שי ״לשתות מים״, ואז לעלות חזרה הביתה כדי להספיק להוציא את הפיצה מהתנור שהכנו טרם האזעקה.
כל ערב הכנו ארוחת שחיתות אחרת, הרגשנו שהביחד שלנו מנצח כל מצב.
כמה מחמם את הלב לדעת שלשתיינו יש נקודות השקה משותפות לכל כך הרבה חוויות שעברנו ביחד בחיים. לשתיינו יש בקופסת הזכרונות תמונות שאם כל אחת שולפת, השנייה נמצאת בה והיא חלק ממנה.
אז ביום חמישי האחרון הייתה לי תמונת ״דה ז׳ה וו״ כשנשמעו הצפירות בתל אביב. כלתי חגגה יום הולדת, והזוג הצעיר יצא לחגוג ולכן הוזמנתי להיות שמרטפית לנכדתי הקטנה בת שלושת החודשים. הזמנתי את חברתי שתתלווה אליי, וכך שתיינו, סבתות צעירות, שמרנו על הנכדה שלי.
חברתי החזיקה אותה, שרה לה, ואימצה אותה אל ליבה, הרי היא ביתו של בני שהיא מכירה מבטן, ואני יודעת כמה היא אוהבת אותו. ואני, התבוננתי בה אוחזת את נכדתי, מחבקת אותה ,מנענעת ומטיילת איתה בחדר בצורה כל כך מוכרת לי, בדיוק כמו שהיתה מרדימה את ביתי או בני לפני שנים רבות, ואז היא התבוננה בה ארוכות ואמרה לי ״זה ממש בועזי שהיה קטן״.
ואני, שלא רואה שום דמיון של הקטנה לבני אלא חושבת שהיא דווקא קופי של כלתי, שתקתי, כי אני עם אחותי הגדולה, לא מתווכחת!!
