• עמוד הבית
  • אודות
  • צרו קשר
  • לפי נושא
    • אמהות וסבתאות
    • זוגיות
    • אופנה ולייפסטייל
    • דרך ארץ
    • תרבות
    • משפחה
    • הגיגים
מופעל על ידי Blogger.
facebook instagram Email

״החיים עצמם״ על-פי מטיקה

את חברתי הטובה (וגם הגאונה) הכרתי תוך כדי לימודי ספרות וחינוך באוניברסיטת ת"א. לא ידעתי בזמנו שזאת תחילתה של חברות מופלאה.

שתינו רמת-גניות, בחרנו להיות מורות ומחנכות, נישאנו תוך כדי הלימודים, ושם נוצר קשר ידידותי ראשון וקליל של ״שלום״ ו״מה נשמע״ עם חיוך, וכך גם הסתיים הקשר עם סיום לימודינו.

אבל במקריות, או שלא, הקשר ניצת מחדש כאשר הייתי בתחילת ההריון הראשון שלי, ובתוך סיוט של הקאות בחילות וחולשה נוראית, החלטנו בעלי ואני לטוס לאילת כדי לנוח ולהתאושש. ואיזה מזל שגם היא הגיעה עם בעלה לנפוש מעט ולהתאושש שלושה חודשים אחרי לידת בתה הבכורה.

ושם בבריכה במלון נפגשנו שתינו, ומיד ניצת הניצוץ מחדש. השיחה קלחה, וזה הרגיש כאילו אנחנו חברות מאז ומתמיד.

אז מהי חברות?
ישנם סוגים שונים של חברויות,
כאלה שאנחנו פוגשים בגיל צעיר, ואחרי תקופת חברות אנחנו כבר לא מתאימים להמשיך ביחד,
יש כאלה שמיצינו איתם את הקשר אחרי כמה שנים,
יש כאלה שמילאו את תפקידם בחיינו לאורך תקופה מסוימת, ואנחנו ממשיכים הלאה בלעדיהם,
ויש אכזבות מחברים, ויש שגילינו שטעינו באבחנה הראשונית,
ויש עוד הרבה סוגים ודוגמאות.
אבל  יש חברות שעברה את כל המכשולים.

אני נזכרת שכאמא צעירה לתינוקת בת שלושה חודשים היה לחברתי יתרון עליי, כי היא תמיד הקדימה אותי וסיפרה לי מה אני עומדת לעבור בעוד חודש, חודשיים, ושלושה. היא היתה המנטורית שלי לענייני אמהות, ממש כמו שהיום יש יועצות שינה, יועצות תזונה ויועצות חינוך לפעוטות, ומה לא? אלא שאצלה זה היה הכל בחבילה אחת וברמה גבוהה. ואני, שתמיד הייתי האחות הגדולה במשפחה שלי, ותמיד חלמתי על אחות גדולה משלי, זכיתי בה, גם חברה וגם אחות גדולה.

אז כן, היינו חברות טובות, וגם אני הענקתי לה. שתיינו היינו מורות צעירות, חלקנו אחת עם השנייה את הסיפורים על המורים, התלמידים וההורים, נתמכנו אחת בשנייה בדרכנו החדשה, שיתפנו אחת את השנייה בכל, וזה חיזק אותנו מול כל העולם.

ויחד עם הדמיון היה קיים גם השוני המשלים. כי חברתי היא דינמית, חרוצה והיפר אקטיבית, לא יודעת לנוח ותמיד מוצאת מה לעשות, ואילו אני מחפשת יותר את השקט והרגיעה. וכך יצא לעיתים שכאשר הקטנות היו הולכות לישון את שנת היופי שלהן בצהריים, אני הייתי נכנסת למיטה לגנוב מספר דקות של מנוחה, אבל היא שלא היתה זקוקה ליותר מחמש שעות שינה בלילה, הייתה נכנסת למטבח וכבשלנית יצירתית היתה אופה ומכינה לחם טעים לנגוס בו, או דג אפוי עם ירקות בתנור, כופתאות סיניות כשעוד בארץ לא היו מסעדות סיניות, ועוגות שלא יכולתי להפסיק ליישר. אין פלא שעליתי עשרים קילו בהריונות שלי.

בפסח היינו יושבות על  סיר גפילטפיש טעים, שאני עד היום מרגישה את טעמו, ומחסלות אותו לאט לאט. ועבורי  עוגת האיגלו האגדית שהיא מכינה, היא עוגה שאוכלים רק אצלה! שכבות של קרם וניל עם הרבה חתיכות של שוקולד טעים ופירות מיובשים. עוגת הפתעה שבכל פעם שאני בלי מצב רוח, או שבא לי משהו מיוחד, אני מבקשת אותה והיא מכינה לי באהבה.

וכשילדנו את הבנים שלנו גם בהפרש של תשעה חודשים זו מזו, המשכנו להיפגש ולגדל את ילדינו ביחד. כמה נהננו לשבת ולהתבונן בבנות משחקות ביחד, ולראות את הבנים נרדמים להם בלול, או לעיתים ארבעתם ביחד במיטה.

אלה היו שנים נפלאות שבהן חלקנו את החיים צד בצד שתי המשפחות, טיילנו בכל  פינה בארץ, יצאנו לפיקניקים ולנו בצימרים, חגגנו ביחד ימי הולדת וחגים, ותוך כדי ישבנו במשך שעות לצפות בהופעות שהבנות הכינו לנו עם שירים וחיקויים של ריטה או ירדנה ארזי, האם יש נפלא מזה?

וזה נפלא הרבה יותר בראייה לאחור, שהנה, עברו כמעט ארבעים שנה של חברות צמודה, בימים טובים ופחות טובים, עם עליות וירידות, וגם עם ויכוחים או כעסים, כי זאת חברות שבה אומרים מה חושבים ומה מרגישים, ומקבלים אחד את השני. וגם אם היו ימים או שבועות שהיינו עסוקות ולא הצלחנו להיפגש, תמיד ידענו שיש בנו אהבה ודאגה אחת לשנייה.

אחד הזכרונות הבולטים מהתקופה ההיא, היו ימי מלחמת המפרץ, כשנפלו טילים בעיר המגורים של חברתי, והיא ומשפחתה באו לשהות בביתנו. כך העברנו את התקופה ההזויה הזאת בצורה של קומונה, בכל פעם שהייתה נשמעת צפירה, היינו מתורגלים, כל אחד מהמבוגרים היה תופס ילד והיינו תוך ארבעים שניות יורדים מקומה שלישית ונמצאים כבר במקלט עם המסכות עלינו!

שם היו הילדים משחקים ואוכלים שוקולד פרה, ואנחנו היינו מחכים לשמוע את הנפילה, לקבל הוראה מנחמן שי ״לשתות מים״, ואז לעלות חזרה הביתה כדי להספיק להוציא את הפיצה מהתנור שהכנו טרם האזעקה.
כל ערב הכנו ארוחת שחיתות אחרת, הרגשנו שהביחד שלנו מנצח כל מצב.

כמה מחמם את הלב לדעת שלשתיינו יש נקודות השקה משותפות לכל כך הרבה חוויות שעברנו ביחד בחיים. לשתיינו יש בקופסת הזכרונות תמונות שאם כל אחת שולפת, השנייה נמצאת בה והיא חלק ממנה.

אז ביום חמישי האחרון הייתה לי תמונת ״דה ז׳ה וו״ כשנשמעו הצפירות בתל אביב. כלתי חגגה יום הולדת, והזוג הצעיר יצא לחגוג ולכן הוזמנתי להיות שמרטפית לנכדתי הקטנה בת שלושת החודשים. הזמנתי את חברתי שתתלווה אליי, וכך שתיינו, סבתות צעירות, שמרנו על הנכדה שלי.

חברתי החזיקה אותה, שרה לה, ואימצה אותה אל ליבה, הרי היא ביתו של בני שהיא מכירה מבטן,  ואני יודעת כמה היא אוהבת אותו. ואני, התבוננתי בה אוחזת את נכדתי, מחבקת אותה ,מנענעת ומטיילת איתה בחדר בצורה כל כך מוכרת לי, בדיוק כמו שהיתה מרדימה את ביתי או בני לפני שנים רבות, ואז היא התבוננה בה ארוכות ואמרה לי ״זה ממש בועזי שהיה קטן״.

ואני, שלא רואה שום דמיון של הקטנה לבני אלא חושבת שהיא דווקא קופי של כלתי, שתקתי, כי אני עם אחותי הגדולה, לא מתווכחת!!


Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
אני זוכרת את היום בו הבן שלי, בן השמונה, חזר מבית הספר ופניו נפולות.
״מה שלומך חמוד?״ אני שואלת אותו,
והוא עונה לי ״לא טוב ,אמא״
״למה? קרה משהו?״ אני ממשיכה לחקור בדאגה,
״כן,החברים שלי צחקו עליי היום, על השיניים הבולטות שלי״.
הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ.

אני בטוחה שכל אמא מכירה את ההרגשה הזאת כשהיא שומעת שהילד שלה נעלב ופגוע.
את כואבת מבפנים ורוצה ישר לרוץ לבית הספר, לתפוס את הילדים האלה, לנער אותם ולהסביר להם שככה לא מתנהגים חברים, ולתת להם הסבר על מהי חברות.

אני תופסת את עצמי לרגע כדי להירגע, ולוקחת אותו אליי לחיבוק אימהי תומך ומחזק, ותוך כדי ארוחת הצהריים משוחחת איתו ומסבירה לו:
״אתה יודע מתוק, אנחנו לא מושלמים. אף אחד לא מושלם, כולל החברים שלך. אני לא יודעת למה החברים שלך אמרו לך את מה שאמרו, אבל אתה יודע שלכל אחד מאיתנו יש פגמים. חלק מהפגמים אנחנו רואים, וחלק לא רואים אבל ,הם קיימים. יש כאלה שהם נמוכים מדי, ויש כאלה שהם גבוהים מדי.. ויש כאלה עם שיער כזה או אחר, ויש רזים או שמנמנים, ויש ילדים מנומשים, ויש כאלה עם אף, שיניים, או אוזניים אחרות, ואנחנו שונים אחד מהשני וזה מה שיפה ומעניין. ולך יש הרבה מזל, כי אתה ילד יפה שיודע להיות חבר טוב וזה נפלא.
וזה נכון שיש לך בעיה עם השיניים, שהן צמחו להן ככה מהר בפה הקטן שלך, אבל זה דבר שאפשר לתקן בקלות אצל רופא שיניים, ואנחנו נעשה את זה בזמן הנכון. אנחנו נחכה בסבלנות עד שתגיע לגיל שאפשר יהייה לישר לך את השיניים. ובינתיים, אם מישהו יעיר לך שוב על השיניים ויגיד לך שאתה נראה כמו שפן, תגיד לו שאתה דווקא מאוד אוהב את החיה החמודה הזאת״.

מאותו היום לא שמעתי ממנו תלונות בעניין. אני לא יודעת אם בני לקח את הצידה הזאת לדרך והשתמש בה, או שפשוט הניחו לו למרות ששיניו נשארו בולטות.

כמורה צעירה ידעתי מה קורה בין כותלי בית הספר ועד כמה ילדים יכולים להיות  אמיתיים וישירים, וזה גרם לי להיות יותר קשובה , לשים לב, להתעניין, לקרוא את המבטים על פניהם של ילדיי, ולהיות כל הזמן עם היד על הדופק כדי לשמור שהנשמה שלהם לא תיפצע יותר מדי.

כי אמנם אני לא יכולה לסדר להם חיים קלים ונוחים ושהכל יזרום להם בקלות, אבל אני כן אמורה לחזק אותם כל הזמן, לעודד, לתמוך ולתת להם גב, לחשל ולהכין אותם עם הכלים המתאימים להתמודד עם מה שקורה סביבם ובחיים לעתיד. וכשהילדים בגרו וסיימו עם המסגרות החינוכיות כל כך שמחתי, אבן ירדה לי מהלב. זהו, חשבתי, עכשיו הם גדולים, הם בזכות עצמם, ובהחלט נתנו להם את הכלים לדרך והם יתמודדו, אנחנו את שלנו עשינו!

זה היה נכון עד לאותו יום שבו אחד מנכדיי חזר מהגן, וסיפר לי שהוא עצוב כי יש קבוצת ילדים בוגרים בגן, שהם קבוצה מגובשת, שלא נותנת לילדים חדשים להכנס לקבוצה, וגם שהוא ביקש את חברתם- הם דחו אותו. הלב שלי התכווץ שוב מכאב מוכר מפעם, וזה הזכיר לי את הכאב ההוא שהיה רדום אצלי כבר שנים, והנה הוא התעורר ברגע אחד בחזרה לחיים אחרי כל כך הרבה שנים.

אני שוב מוצאת את עצמי באותו מקום בו אני רוצה לבוא לגן ולהסביר לילדים שמה שהם עושים בגיל ארבע פוגע, ושהעלבון הזה עלול להשאר לכל החיים, אז שיהיו קצת יותר זהירים וישימו לב..  ואני רוצה לבוא לגננת ולהאיר את עיניה שתשמור על הנכד הקטן שלי שלא יפגע, כי אני כל כך אוהבת אותו ודואגת לשלומו. אבל אני יודעת גם באותה נשימה שזה בלתי אפשרי וגם לא נכון, וברור שלא אעשה דבר.

אבל ההרגשה והדאגה הזאת קיימת ומציפה, עולה ומכבידה, ואני מבינה ששום דבר לא נגמר. הייתה לי רק הפסקה קטנה לקחת אוויר, ועכשיו אני ממשיכה לדאוג. כן, אותן דאגות ישנות כחדשות שהקטנים האלה שהולכים וגדלים במהירות, והולכים לגן ולבית הספר, והם הולכים לפגוש שם אנשים שיאהבו אותם וכאלה שלא, והם אולי יהיו מקובלים ואולי לא, והשאלות המטרידות האלו שוב מסתובבות לי בראש. איזה תלמידים הם יהיו?? ואיזה שריטות ישאירו בהם המורים ושאר התלמידים? ואיך הם יסתדרו עם חבריהם לכיתה? האם הוא יהיה שחקן כדורגל טוב כי זה מאוד נחשב בחברת הבנים? והאם היא לא תסבול בחוג לבלט ברגע שתגלה שיש רקדניות טובות ממנה ושהיא לא תהייה פרימה בלרינה?

אני מנהלת עם עצמי שיחה ואומרת לעצמי, את את שלך עשית, וכעת יש לנכדים שלך הורים שאת סומכת עליהם, והם יהיו שם בשבילם כמו שאת היית בשביל ילדייך! ואני יודעת את זה, ובכל זאת זה לא משפר את הרגשת הדאגה שלי, כי אני כבר מכירה את הדרך שמחכה להם. כן, מניסיון.

וכשאני משתפת את בתי בתחושות שלי היא מפתיעה אותי ואומרת לי, ״כן אמא, אני מכירה אותך. את באמת  היית תמיד הורה ללא גבולות!״. ואני מקבלת את זה כמחמאה.

וכן היא צודקת, אני אמא ללא גבולות בדאגה שלי, והיום אני סבתא ללא גבולות באהבה וברצון שלי לגונן על האהובים שלי, והיום אני גם יודעת ששום דבר כבר לא ישנה את זה.

Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
במהלך הביקור האחרון שלי  בניו-יורק ביקרתי במוזיאון Whitney לאמנות אמריקאית מודרנית, כדי לצפות בתערוכת הציורים של אמן הפופ ארט אנדי וורהול.



שם, בין ציורים רבים התלויים על קירות  לבנים וגבוהים, פגשתי שוב בסדרת התמונות של ג׳קי קנדי, אשתו של נשיא ארצות הברית ג׳ק קנדי, שנרצח בנובמבר 1963.


אני עדיין זוכרת את יום ההתנקשות בחייו, כן, כמו שאני זוכרת את היום שבו נרצח ראש ממשלתנו, יצחק רבין. אני זוכרת בצורה ברורה את השעה והמקום, ואת התמונה שנצרבה בתודעתי.

אני יושבת בחדר ומתבוננת באבי שמתקן את תריס השלבים שנתקע בחדרי, תוך שהוא מקשיב לרדיו שמנגן שירים. לפתע ידיעה בוקעת מהמכשיר: ״נשיא ארצות הברית ג׳ק קנדי נורה בדאלאס שבטקסס במהלך נסיעה, תוך שהוא ואשתו מנופפים לשלום לקהל שמריע להם בהערצה ובשמחה״.



ג׳ק קנדי היה נשיא מאוד אהוב גם בישראל, בן לשושלת מיוחסת וענפה שנלוו אליה סיפורים עסיסיים, סיפורי תככים, גירושים ובגידות.


אני זוכרת את יום ההלוויה בו צועדת ג׳קי קנדי לבושה שחורים, אוחזת בשני ילדיה הקטנים, שלא מודעים לעובדה שברגע אחד חייהם השתנו מקצה לקצה לעד.


עמדתי והתבוננתי בסדרת התמונות של ג׳קי במוזיאון. ישנה סדרה אדומה וסדרה כחולה, ובשתיהן ג׳קי ניבטת עם החיוך המיוחד שלה, חובשת את הכובע המפורסם והחליפה המוכרת. בצילומים הרבים הלקוחים מתוך העיתונות, אשר פרסמה את כל שלבי המסע והרצח, מתמקד וורהול בהבעות הפנים השונות של ג׳קי.



סדרה אדומה וסדרה כחולה,

למה בחר וורהול בשני הצבעים האלו, כחול ואדום?

התשובה נטועה בעברו של אנדי וורהול שגדל כילד אורתודוקסי קתולי במזרח פיטסבורג. הוא גדל עם הערצת הסמלים של הקדושות הנשיות שהיה רואה בכל ביקור שלו במיסה השבועית בכנסיה, וכל מה שראה בילדותו השפיע עליו כאומן ובא לידי ביטוי ביצירותיו.


כחול ואדום הם צבעי שמלתה של מריה, אמו של ישו, הבתולה הקדושה שמופיעה בכל הציורים והפסלים שנוצרו בתקופת ימי הביניים והרנסאנס.


הצבע האדום  מסמל את הדם של ישו, ואת ההתגשמות האלוהית בארצי, הנס, הפלא. צבע חזק שיש בו נוכחות, לצד הצבע הכחול שהוא צבע נוגה, צבע של קדושה לפי הנצרות.


הרקע לסדרה של ג׳קי כאמור, הוא הירצחו של נשיא ארה״ב, כאשר וורהול החליט להתמקד בשחקנית הראשית באירוע מבחינתו, אישתו המקסימה של הנשיא ג׳קי קנדי, שהיתה כמו גרסה חדשה, עכשווית, חילונית של קדושה. נערצת על ידי ההמונים, איבדה לא את בנה ישו, כמו מריה, אלא את בעלה שישב לצידה, ושדמו ניתז עליה בשעת הירי.



את הסדרה של ג׳קי הכין וורהול בשנת 1963 סמוך מאוד לזמן הרצח. הסדרה הזו מתווספת לסדרות נוספות של השחקניות ליז טיילור ומרלין מונרו, כשהן שתי המריות מגדלנות הקדושות, ואילו ג׳קי היא המריה הבתולה הקדושה האחת והיחידה.


וורהול עשה אומנות דתית לתרבות חילונית, הוא היה מרותק למחזה שהתקשורת עוררה לגבי הרצח, הוא החליט לתעד זאת באומנות שלו.

הוא היה אובססיבי לגבי נושא המוות וציורי ג׳קי מגלמים את החששות המרכזיים של האומן שמספרים לנו על הקלות הבלתי נסבלת של הרג בני אדם.

עבורי, נחרתה ג׳קי בזכרון בצורה מאוד ברורה. ילדה בת שש שיושבת בביתה ברמת גן, ולפתע ידיעה מרעישה מגיעה אליה דרך מכשיר רדיו קטן ממקום רחוק כל כך בעולם, מאמריקה הגדולה, גורמת לה להיות מעורבת ותוהה, ולהמשיך לעקוב בסקרנות אחרי דמותה של ג׳קי לאורך שנים.


Share
Tweet
Pin
Share
No תגובות
Newer Posts
Older Posts

About me

About Meנעים מאוד. אני מטיקה, בת 60.
אני אישה, אמא, אחות, בת,
סבתא, מחנכת, כותבת, חברה.

Follow Me

  • facebook
  • instagram
  • pinterest

״אפשר אחרת״ - הספר שלי

Facebook

Blog Archive

  • יוני 2019 (4)
  • אפריל 2019 (2)
  • מרץ 2019 (3)
  • פברואר 2019 (5)
  • ינואר 2019 (5)
  • דצמבר 2018 (7)

Created with by ThemeXpose