האוכל בבית ילדותי היה מרכז החיים, הכל סבב סביבו. ואני מדברת על שנות השישים, כשעוד לא היו ממש מסעדות בארץ, ולא היה מגוון של פירות וירקות, ובוודאי שלא שפע של תבלינים, כמו שיש היום, מלבד מלח ופלפל.
אבי, שעבר את המלחמה ושרד אותה, וידע מהי תחושת רעב אמיתית למשך ימים וחודשים רבים, היה נוהג לפלוט מדי פעם בשיחות שהיו לנו, שאי אפשר להסביר בכלל במילים מהי התחושה שהבטן מקרקרת ימים שלמים ואין מה לאכול!
לכן, אצלנו בבית היה חשוב שהמקרר תמיד יהיה מלא בכל טוב, שלא יחסר לנו דבר, ולנושא האוכל הוקדשה תשומת לב רבה, יותר מכל נושא אחר. אהבו אותנו ללא תנאים, כפי שאנחנו, לא ביקשו שנהייה מצטיינות בלימודים ולא בולטות בחוגים, וסמכו עלינו מאוד, ידעתי והרגשתי את זה.
אבל, לאבי היה חשוב יותר מכל שנאכל טוב ובריא. הוא האמין שאוכל טוב יגרום לנו להיות בריאות ומאושרות וזה כל מה שהיה חשוב לו.
האוכל היה מרכז הבית גם בשל העובדה שאבי היה בשלן מוכשר בצורה יוצאת דופן. בזמנים שגברים שפים לא היו באופנה, הוא היה יותר מבשלן מעולה, הוא היה מלא תשוקה לאוכל, הוא חי את הנושא כמו אומן שחי ונושם את אומנותו, בתקופה שגברים לא היו נכנסים למטבח כי זה היה מקומה של האישה, עקרת הבית.. לא שמעו אז על שפים גברים בעלי שם כפי ששומעים היום, שנחשבים לסלבים ויש להם תוכניות בטלוויזיה. אילו חי אבי היום אני בטוחה שהיה משתווה לחיים כהן או אייל שני ביצירתיות ובמעוף שהיו בו.
ובגלל שנושא האוכל היה קרוב לליבו, הוא הקדיש לכך תשומת לב רבה, קרא ולמד את הנושא, וידע אילו ויטמינים יש בכל ירק ופרי, ואת כל אבות המזון, מה מזין, מה בריא, ומה מרפא את הגוף והנפש. מעולם לא היו קופסאות שימורים בבית, ולא אוכל עם צבעי מאכל, עוד הרבה לפני כל המחקרים שיידעו אותנו על כל הסכנות הקיימות באוכל מעובד ומשומר.
מדי שבוע, כשהגיע יום רביעי, כבר היה מתכנן את המתכונים למאכלים העתידיים לארוחת השבת. ביום חמישי היה סוגר את הרשימה, וביום שישי היה נוסע לשוק בתל אביב, בוחר את הירקות והפירות המתאימים לארוחה, בוחן בקפידה את הדגים הטריים שהיה מסתכל להם בעיניים ויודע את האמת, בודק את הבשר ויודע אם הוא טרי לפי הצבע, קונה גבינות טובות, ומשם היה עולה על אוטובוס ומגיע הישר הביתה שמח וטוב לב.
ואז, היה מגיע הרגע הגדול בו היה נכנס למטבח הקטן, חוגר סינר ומתחיל לקצוץ ולחתוך, להקפיץ, לטעום ולתבל, ולהרכיב את ארוחת יום שישי למשפחה בת חמש הנפשות.
וכך, אחרי מספר שעות של עבודה אינטנסיבית, היינו עומדות שלוש הבנות ומתבוננות בשולחן הערוך כאשר לפנינו נפרשה קשת של מעדנים שונים, והכל ידי אומן. טעימים, ססגוניים ומדוייקים כל כך, והיינו מוקסמות.
לאט לאט הדירה אימי את רגלה מן המטבח, כי אי אפשר היה להתחרות מול אבא, וכי היה ברור שאנו הילדות העדפנו את האוכל הטעים והמענג של אבא על פני האוכל החיוור של אמא.
בשבת בבוקר התהליך היה חוזר על עצמו כשאבא היה קם מוקדם בבוקר כדי להכין לנו את ארוחת הבוקר. בזיכרון שלי צרובים הניחוחות החמים והנפלאים שהם טעמי הילדות שלי, ושלריחם הייתי מתעוררת ומנסה כשאני עדיין במיטה החמה, לנחש במה אבא יפתיע אותנו היום.
אבא תמיד דאג לחדש ולגוון במאכליו. עבורו זאת הייתה הבעת אהבה כלפינו, שאולי היה קשה לו להראות בצורה אחרת, כמו חיבוק או נשיקה כי הוא היה אדם סגור וביישן שלא ידע להראות כל כך את הרגשות שלו, כי כך חונך. אבל ידענו שאנחנו יקרות ואהובות כי הוא עבד קשה כדי לפרנס את המשפחה, ואת הזמן הפנוי שהיה לו הוא הקדיש לבישול שכל כך אהב ועשה אותו עבורנו.
כבת בכורה במשפחה, אהבתי להיות איתו במטבח ולראות איך הוא מנצח על המלאכה, לשוחח איתו וללמוד ממנו את אומנות הבישול, וגם לגלות עד כמה הוא היה משתנה כשהוא היה עובד במטבח. כל כולו שם, מנותק מכל העולם, רק הוא והתבשילים. הרגשתי מאוד קרובה לאבא ברגעי הקסם האלו שהיו שייכים לאב ולבתו והיה לי מאוד כיף.
כשהגעתי לגיל ההתבגרות וכל כך רציתי לשמור על גזרה חטובה, מאוד השתדלתי שלא להתפתות אחרי האוכל הטעים שאבא הכין, ולעיתים אף כעסתי שהוא לא מתחשב ומכין אוכל טעים שאי אפשר לעמוד בפניו, אבל בחרתי שלא לומר לו מילה כי לא רציתי לפגוע בו. לכן הייתי אוכלת ומתייסרת בשבת, ובשאר ימות השבוע מנסה לשמור על מה שאני מכניסה לפה.
את האהבה שלי לבישול ירשתי בימים האלו במטבח עם אבא. הבנתי את חשיבות האוכל כגורם מלכד במשפחה, וכך כשהפכתי אני לראש שבט במשפחה שלי, ניסיתי לחקות את אבי בבישוליו.
אבא נעלם מחיינו בגיל צעיר והשאיר חלל גדול במשפחה שלנו והמון געגועים אליו ולאוכל שהכין כדי לפנק אותנו. מתוך הזיכרון ניסיתי לדלות דרך הטעמים הריחות והשיחות בבית בו גדלתי, את כל ההרכבים של המנות, המתכונים וסודות הבישול שלמדתי ממנו. אם זה בממולאים שהיה להם טעם גן עדן, בדגים עם הרוטב הלבן המיוחד שהמציא, סלט השעועית הלבנה שלא אוכלים בשום מקום אחר בעולם, הבורקסים עם החצילים או התרד שנימוחים בפה ורק רוצים עוד ועוד, הבשר שמבושל שעות עם שורשים וירקות שהריח שלהם היה מתפזר בכל הבניין ומתערבב עם עוגת הסולת החמה או הקדאיף המושלם.
בכל פעם שאני נכנסת למטבח וחוגרת את הסינר, אני נזכרת באבי, רואה אותו חותך, ממליח, מטגן. שומעת אותו שר בשפתו, נהנה כל כך להכין לנו את המאכלים הנפלאים שבהם הוא שם את כל אהבתו כדי להגיע ללב של בנותיו. ואולי זה היה התבלין העיקרי שגרם למטעמים שהכין לנו להיות כל כך טעימים ומיוחדים, כי באוכל מעשי ידיו הוא כן ידע לשים את כל מה שחש כלפינו ולא יכול היה להביע במילים ובאופנים אחרים. ואנחנו ידענו והרגשנו זאת בכל ביס וביס, ובכל מבט דואג של אבא ששהה על פנינו, רואה אותנו נהנות ומאושרות בשעה שאכלנו, צחקנו והתפעלנו ביחד סביב השולחן הקטן במטבח, מהאוכל שהכין לנו במו ידיו, ליבו ונשמתו.
חג שמח אבא, מתגעגעת!
