״אמא, התבשיל עם הבשר שהכנת היום טעים ברמות! אני כבר מזמין את אותו הדבר לארוחה בשבת הבאה, אבל ממש אותו הדבר, אמא!”. ההדגשה על המילים ״אבל ממש אותו הדבר״ מעבירה בי צמרור קל, כי ביני לביני אני יודעת שאף פעם לא אוכל לשחזר את התבשיל בדיוק מוחלט כמו שהבן שלי מבקש ממני, והאמת שגם הם, הילדים, יודעים!
עובר שבוע, ואני נעמדת במטבח מול הסיר, ומנסה לשחזר מה בדיוק עשיתי בשבוע שעבר שעשה את הקציצות בתבשיל כל כך טעימות! ולא זוכרת!
״אמא זה תבשיל הבשר שהכנת כמו בשבת שעברה?״
״כן, למה? אני מחכה במתח לשמוע...״
״כי זה ממש לא אותו הדבר! זה כאילו תבשיל חדש!! עוד פעם שינית?״
״העיקר שזה טעים״ עניתי.
כן, הילדים שלי כבר מכירים אותי, וזאת הפכה לבדיחה משפחתית, ואני ,נושא לירידות הדדיות! אני מבשלת- אבל אף פעם לא לפי המתכון. לא מסוגלת לדייק בחומרי הגלם, תמיד חייבת לשנות, להוסיף, לגרוע, להמציא מחדש, להוסיף את הטוויסט שלי! אז כשזה מצליח ויוצא טעים במיוחד, הילדים אוהבים להקניט אותי ״ולאתגר״ אותי, כביכול, ומבקשים ממני שאכין להם את אותו הסלט, הקציצות או הדגים- אבל שיהיה לזה את אותו הטעם בדיוק! אבל גם הם וגם אני, יודעים שאף פעם זה לא יצא אותו הדבר!!
כשחברות מבקשות ממני מתכונים של פשטידה, אורז או מרק מוצלח במיוחד אני מתחילה להתפתל. אם אגיד את האמת יחשבו שאני מתחמקת, שאני מאלה שלא רוצות לתת את המתכון... ואני לא כזאת! אז יום אחרי, אני יושבת ומנסה לשחזר את המתכון. וברור שאין לי כמויות מדויקות, כי אני ממציאה ועובדת לפי העין! אז אני משחזרת ומתפללת שיצליח להן... אבל אף פעם לא באמת יודעת מה יצא להן שם.
האמת היא שאני לא יודעת להגיד את הכמויות האמיתיות כי אני תמיד מבשלת לפי החושים, לפי המצב רוח שלי באותו היום, לפי חוש היציריות שלי, לפי המוזה שנופלת עלי!
״אז תרשמי״ אומרת לי בתי, ״מה הבעיה לרשום?״
״את ממציאה! אז תרשמי כדי שאם זה יהיה טעים במיוחד, אז תדעי לשחזר!״
אבל כשאני במטבח אני לא מסוגלת לשבת ולרשום, אין לי את הסבלנות. פעם חשבתי שזה בגלל בעיות הקשב והריכוז שלי, או שאני פשוט עצלה, וגם אולי בגלל שאני אוהבת לאתגר את עצמי בכל פעם מחדש, ולראות אם אצליח לשחזר שוב... מעין משחק שלי עם עצמי, גם זה יכול להיות!
אבל היום אני מבינה שזה בגלל שאני לא אוהבת לדבוק במה שדורש ממני סדר, ארגון, הליכה בתלם, או ציות להוראות. אני לא מסוגלת לשבת ולרשום, להקליד או לכתוב בתהליך הבישול. זה משהו שאולי מתאים לרואי חשבון ועורכי דין.. ואני לא כזאת! קוראת, בודקת, מחליטה מה להכניס לסיר, מעיפה פטרוזיליה או כוסברה באוויר, מוסיפה כורכום או כמון, שום ומלח, והקסם מתרחש. אם אביא עט ומחברת- הקסם והמיסתורין יפוגו. זה כל העניין!
אתמול, הזמנתי את בתי לסדנת ״בישול סופר פוד״- טרנד עולמי בתחום של מזון בריאות- נושא שהיא מאוד מתעניינת בו. קיבלנו חוברות ועטים כדי לרשום הערות וכמויות להכנה בבית. בתי ,עורכת הדין, שהגיעה עם תינוקת בת ארבעה חודשים על הידיים, עמדה וניסתה להרדים את הקטנה, ואני ישבתי והקשבתי, ונהנתי מהאווירה. ״אמא תרשמי, תצייני את הכמויות, זה חשוב, תכתבי את ההערות שהשפית אומרת..!״
לאחר כמה דקות היא נזכרה במי מדובר, העבירה אליי את הקטנה, ״קחי ,תחזיקי אותה תטפלי בה, ואני אכתוב!! אחרת, שום דבר לא יצא לנו מהסדנה הזאת!!״
עובר שבוע, ואני נעמדת במטבח מול הסיר, ומנסה לשחזר מה בדיוק עשיתי בשבוע שעבר שעשה את הקציצות בתבשיל כל כך טעימות! ולא זוכרת!
״אמא זה תבשיל הבשר שהכנת כמו בשבת שעברה?״
״כן, למה? אני מחכה במתח לשמוע...״
״כי זה ממש לא אותו הדבר! זה כאילו תבשיל חדש!! עוד פעם שינית?״
״העיקר שזה טעים״ עניתי.
כן, הילדים שלי כבר מכירים אותי, וזאת הפכה לבדיחה משפחתית, ואני ,נושא לירידות הדדיות! אני מבשלת- אבל אף פעם לא לפי המתכון. לא מסוגלת לדייק בחומרי הגלם, תמיד חייבת לשנות, להוסיף, לגרוע, להמציא מחדש, להוסיף את הטוויסט שלי! אז כשזה מצליח ויוצא טעים במיוחד, הילדים אוהבים להקניט אותי ״ולאתגר״ אותי, כביכול, ומבקשים ממני שאכין להם את אותו הסלט, הקציצות או הדגים- אבל שיהיה לזה את אותו הטעם בדיוק! אבל גם הם וגם אני, יודעים שאף פעם זה לא יצא אותו הדבר!!
כשחברות מבקשות ממני מתכונים של פשטידה, אורז או מרק מוצלח במיוחד אני מתחילה להתפתל. אם אגיד את האמת יחשבו שאני מתחמקת, שאני מאלה שלא רוצות לתת את המתכון... ואני לא כזאת! אז יום אחרי, אני יושבת ומנסה לשחזר את המתכון. וברור שאין לי כמויות מדויקות, כי אני ממציאה ועובדת לפי העין! אז אני משחזרת ומתפללת שיצליח להן... אבל אף פעם לא באמת יודעת מה יצא להן שם.
האמת היא שאני לא יודעת להגיד את הכמויות האמיתיות כי אני תמיד מבשלת לפי החושים, לפי המצב רוח שלי באותו היום, לפי חוש היציריות שלי, לפי המוזה שנופלת עלי!
״אז תרשמי״ אומרת לי בתי, ״מה הבעיה לרשום?״
״את ממציאה! אז תרשמי כדי שאם זה יהיה טעים במיוחד, אז תדעי לשחזר!״
אבל כשאני במטבח אני לא מסוגלת לשבת ולרשום, אין לי את הסבלנות. פעם חשבתי שזה בגלל בעיות הקשב והריכוז שלי, או שאני פשוט עצלה, וגם אולי בגלל שאני אוהבת לאתגר את עצמי בכל פעם מחדש, ולראות אם אצליח לשחזר שוב... מעין משחק שלי עם עצמי, גם זה יכול להיות!
אבל היום אני מבינה שזה בגלל שאני לא אוהבת לדבוק במה שדורש ממני סדר, ארגון, הליכה בתלם, או ציות להוראות. אני לא מסוגלת לשבת ולרשום, להקליד או לכתוב בתהליך הבישול. זה משהו שאולי מתאים לרואי חשבון ועורכי דין.. ואני לא כזאת! קוראת, בודקת, מחליטה מה להכניס לסיר, מעיפה פטרוזיליה או כוסברה באוויר, מוסיפה כורכום או כמון, שום ומלח, והקסם מתרחש. אם אביא עט ומחברת- הקסם והמיסתורין יפוגו. זה כל העניין!
אתמול, הזמנתי את בתי לסדנת ״בישול סופר פוד״- טרנד עולמי בתחום של מזון בריאות- נושא שהיא מאוד מתעניינת בו. קיבלנו חוברות ועטים כדי לרשום הערות וכמויות להכנה בבית. בתי ,עורכת הדין, שהגיעה עם תינוקת בת ארבעה חודשים על הידיים, עמדה וניסתה להרדים את הקטנה, ואני ישבתי והקשבתי, ונהנתי מהאווירה. ״אמא תרשמי, תצייני את הכמויות, זה חשוב, תכתבי את ההערות שהשפית אומרת..!״
לאחר כמה דקות היא נזכרה במי מדובר, העבירה אליי את הקטנה, ״קחי ,תחזיקי אותה תטפלי בה, ואני אכתוב!! אחרת, שום דבר לא יצא לנו מהסדנה הזאת!!״
0 תגובות